אז חזרנו ב-1 בלילה הביתה מחרג'וקו. אני החלטתי שאני בבוקר נוסע למקום בשם פוג'יקיו (Fuji-Q) שזה פארק שעשועים למרגלות הר פוג'י עם רכבות הרים מטורפות. שותפתי למסע לא רצתה להיות שותפתי למסע הספציפי הזה.
יושב על האינטרנט מברר דרכי הגעה למקום. מסתבר שיש אוטובוס לשם. אבל הוא מלא בבוקר ויש פנוי רק ב-12 בצהריים. אמרתי לעצמי שאני אסע ברכבת. זה אמור להיות 2 החלפות רכבת ומגיעים אחרי שעה ושלושת רבעי. בחזור הזמנתי מקום באוטובוס בשעה 16:18.(יחי הדייקנות)
בגלל בעיות טכניות, יצאתי למסע בשעה 8:23 בבוקר. שאטל לתחנת רכבת, ומשם רכבת לתחנת הרכבת הגדולה Shinjuku.
איך שאני מגיע ל-shinjuku אני רואה שיש לי 2 דקות לרוץ ולהחליף רכבת ל-Otsuki. ריצה מטורפת והדלתות נסגרות מאחורי.
עכשיו שקט...יש לי לפחות שעה ברכבת עד ל-Otsuki. אחרי 40 דקות הרכבת עוצרת כמה שנראה התחנה האחרונה שלה. כולם יורדים. אני שואל את הכרטיסן והוא מסביר לי שעוד רגע מגיעה רכבת המשך על אותו קו. צדק. 2 דקות והגיעה הרכבת שאספה אותנו למחוז חפצנו.
עוד 45 דקות עוברות. עוד פעם הרכבת עוצרת. הפעם זה ברור שאנחנו לא בקנזס יותר. תחנה מכוערת אשר מזכירה תחנה ישראלית בשנות ה-80. אני שואל מתי תגיע הרכבת הבאה. עוד 30 דקות. מחכים בחום המטורף. עולים על הרכבת בתקווה שזאת תביא אותי ל-Otsuki. ואכן התחנה האחרונה שלה היא Otsuki. רק שלקח לה עוד 45 דקות להגיע לשם.
עכשיו אני צריך לתפוס את הקו המקומי של האזור עד לפארק עצמו. כמובן שהרכבת הבאה יוצאת רק עוד 35 דקות. שוב מחכים.חשבתי שבגלל שאני כבר באיזור עצמו, הרכבת הפנימית תביא אותי במספר דקות לפארק.
הרכבת, שצבועה ומעוטרת בצבעים של תומס הקטר (סדרה לילדים למי שלא מכיר) איטית בטירוף.
מסתבר שהיא גם עוצרת כל 100 מטר.
ושהיא צריכה לטפס מגובה 350 מטר מעל פני הים עד לגובה של 805 מטר.
ושזה לוקח לה יותר משעה.
ושהעלות מטוקיו ועד רגע זה עלתה לי 2300 ין. שזה 120 ש"ח. לכיוון.
בשעה טובה הגעתי. בעצם זאת לא הייתה שעה טובה. השעה הייתה 12:45. מה שאומר שלקח לי 4 שעות (!!!) להגיע לאזור שבאוטובוס הוא פחות משעתיים נסיעה. לפחות הספקתי לשמוע את כל המוזיקה שהייתה לי בטלפון
"תן לי כרטיס לכל המתקנים" אני אומר בגאווה. המחיר הוא 5000 ין (250 ש"ח). "אתה בטוח?" שואל הקופאי, "שים לב לתורים". הוא מפנה אותי לשלט עם שמות כל המתקנים הפופלריים ולידם זמן ההמתנה. בשעות.
Fujiyama - שלוש שעות וחצי
Eejanaika - שלוש שעות ו-45 דקות
Takabisha - שלוש שעות
וכן הלאה וכן הלאה...הבנתם את המסר. כל המתקנים המבוקשים מעל 3 שעות. השעה כמעט 13:00 ויש לי אוטובוס בשעה 16:18. כלומר במקרה הטוב אני אספיק למתקן אחד.
מבין את הרמז של הקופאי, אני קונה כרטיס כניסה ב-1300 ין ועוד כרטיס אחד למתקנים היקרים ב-1000 ין.
עכשיו יש לך 3 שעות ומתקן אחד. איפה תשקיע את הזמן שלך?
החלטתי לעשות מתקן אחד פחות שווה שהיה לו תור של 20 דקות. בקטנה. גם בארץ יש כאלה.
מסתבר שכל הרכבות הרים במקום שברו את שיאי גינס בזמן פתיחתן. כל 5 שנים הם מקימים רכבת חדשה.
Fujiyama הרכבת מ-2001 נסגרה לפתע בשל רוחות.
EEjanaika הגיעה כבר לתור של 4 שעות. שם כל מושב תלוי מחוץ לפסים ויושב על ציר כך שלא רק הרכבת מתהפכת גם אתה יכול להתהפך בכיוון אחר.
נותרתי עם Takabisha - זמן המתנה שעתיים ו-40.
נכנסתי לתור המסודר.
עכשיו, אנחנו ישראלים. אין אמונה בלוחות זמנים. אני כל הזמן מפקפק בזה שהם בטוח טועים בתזמון. הרי יש רווחים גדולים בין האנשים. אין סיכוי שזה יקח את כל הזמן הזה.
בינתיים ממשיך לשמוע מוזיקה. בשעה 14:30 אחרי שעה וחצי בתור אני נזכר שלא אכלתי לפני כן. שכחתי גם להשתין.
מבקש אישור מאלה שלפני לזכור שהייתי איתם בשעות האחרונות ושישמרו לי את התור.
רץ מהר לפיצריה שהייתה שם, דוחף שני משולשים ונאגטס ב-50 שקל וחוזר לתור.
השעה כבר 15:30 ואני עדיין בתור. לפתע...מתחיל לטפטף.
אחרי 10 דקות מפסיק.
אני כבר רואה את הכניסה למתקן. איזה אושר. השעה 15:45 ועוד 10 אנשים לפני. אני מספיק למתקן ולאוטובוס.
שוב הגשם חוזר. הפעם בגדול.
הודעה בכריזה ביפנית. אני לא מבין כלום. ואז זעקות אכזבה ממלאות תור של יותר מ-1000 איש.
מפסיקים את המתקן עד שיגמר הגשם. איזה דכאון. נסעתי 4 שעות, חיכיתי בתור כמעט 3 שעות והאוטובוס שלי מגיע עוד 20 דקות...האם כך נגמרה החוויה שלי ב פוג'יקיו?
כולם מתיישבים על הרצפה באכזבה...ועדיין ממשיכים לשחק בפלאפון שלהם.
15:59 - כריזה מפלחת את האוויר. שוב ביפנית. צעקות שמחה מפלחות את האוויר החם. פותחים את המתקן שוב.
4 דקות ואני נקשר בכיסא לנסיעת הרכבת הכי מטורפת שהייתה לי בחיי. השיא גינס שהרכבת הזאת רשמה זאת הנפילה הכי חדה בעולם, 121 מעלות. מה שאומר שאתה נופל הפוך.
מתחילים בחושך... הרכבת מתחילה לסוע. ולפתע (כי אתה לא רואה כלום), דרופ קטן והרכבת מתחילה לתפוס תאוצה, שני היפוכים ואתה מתחיל לראות את האור. הרכבת מאיטה.
אתה אומר לעצמך , כמו בכל רכבת הרים שהיית, עכשיו יעלו אותנו למעלה עם השרשרת כדי להגיע לנקודה הגבוהה ביותר.
טעות הייתה בידי. הקרון תפס תאוצה מטורפת בעצמו (על ידי לחץ אוויר כנראה) ומעמידה במצב שטוח אתה עף קדימה לכמה לופים וסיבובים.
ושוב האטה, ואתה רואה מולך מגדל ענק.
שתבינו שהעליה מצד שמאל היא 90 מעלות. אתה מרגיש את כל הגוף שלך נמחץ למושב. ובתור חובב הנדסה אני רק חושב על הכוחות הפועלים על הקרון ומה קורה אם השרשרת שמעלה אותנו למעלה מפספסת זיז אחד ואנחנו צונחים אל מותנו.
רגע לפני ה-DROP מצלמים אותך ואז שחרור...
נסיעה כזאת מטורפת לא חוויתי מעולם. אנא השקיעו 2 דקות בכדי לנסות ולחוות את מה שאני חוויתי:
אחרי הדרופ הגדול, מתחיל לרדת גשם. ואני מרוצה. הספקתי למתקן לפני שיסגרו אותו שוב.
אז חיכיתי 3 שעות בתור בשביל 2 דקות של אדרנלין. שווה? כנראה שכן. האם הייתי עושה את זה שוב? כנראה שכן. אבל הפעם הייתי לוקח את האוטובוס ומגיע מוקדם בבוקר ונשאר יום שלם.
השעה 16:08 . יוצא בריצה מטורפת מהמתקן לכיוון תחנת האוטובוסים. מחייבים אותך לעבור דרך חנות המזכרות כדי לצאת. החנות עמוסה, ואני נאלץ לדחוף יפנים שעומדים במעברים הצרים.
מגיע ב-16:15 לתחנה ועכשיו צריך לעמוד בתור לקחת את הכרטיס שהוזמן לי מראש. כולי בלחץ שהאוטובוס שמחכה כרגע בתחנה יצא בלעדי.
הבחורה מוצאת את ההזמנה שלי. "האוטובוס שלך מאחר" , "יש פקקים בגלל הגשם", "יגיע עוד חצי שעה, ויקח לו יותר זמן לחזור לטוקיו". האם יש עוד משהו שיכול להשתבש היום?
בשעה 16:50 מגיע האוטובוס המיוחל. לקוח לי 3 שעות להגיע חזרה לטוקיו.
השעה 19:45. להספיק לחזור לעשות קניות אני לא אספיק. מתברר שמסביב לתחנת Shinjuku אליה הגעתי יש הרבה חנויות כלבו.
נכנסתי לראשונה, מסתבר שזה סניף של 6 קומות של מכשירי חשמל של אותה חנות שראיתי ב-Akihabara. סיבוב קצר ומהיר ויצאתי עם רמקול בלוטות' נייד ב-240 ש"ח (במקום ב-550 בארץ).
כל החנויות האחרות כבר סגורות. אין שום חנות שאני יכול לקנות מתנה ליונתן. הם גם לא מבינים מה זה חנות צעצועים.
מת מרעב ולא נשאר לי כמעט כסף מזומן. מעדיף לשמור את מה שיש לי לרכבת חזרה לשדה תעופה למחרת.
במקדולנדס לא מקבלים אשראי. כספומט לא מצאתי. אז חזרתי חזרה למלון.
בשעה 23:00 אני הולך למסעדה נחמדה ליד המלון כי שם מקבלים אשראי. אוכל ב-40 שקל ארוחה נחמדה של המבורגר (בלי לחמניה) נקניקיה, נאגטס ותפו"א אפוי. לא רע.
חצות. בשעה 5 וחצי בבוקר אני צריך כבר להיות בדרך לשדה. צריך להתרחץ, לארוז את המזוודה.
השעה כבר 2:30 אחרי כל הסידורים הללו. אין כבר טעם לישון. נישן בטיסה.
קבענו ב-5:30 למטה. שאלנו מראש אם יש בעיה להשיג מונית בבוקר. אמרו שלא. תמיד יש.
התלבטנו בין נסיעה באוטובוס מפתח המלון או רכבת מהתחנה הקרובה (מונית עד לשם). כתוצאה מפחד לאחר לטיסה העדפתי לקחת רכבת ולהימנע מבלת"ם של פקק תנועה כזה או אחר.
5:30 בבוקר ועושים צ'ק אאוט. אני משלם על החדר שלי, שותפתי על החדר שלה.
הכרטיס שלה לא עובר. מנסים שוב. לא עובר.
אני כבר בלחץ, "אני אשלם משלי", אני מציע. ההצעה לא התקבלה. בסוף הם הסכימו לעשות חיוב ידני עם שובר. רק שהם לא ידעו איך עושים את זה, אז הם התקשרו לחברת האשראי.
יוצאים החוצה. אין מוניות. מבקשים שיזמינו מונית. אני רואה את הקונסיארז' יוצא לאמצע הרחוב ומנסה לתפוס מונית.
מה הסיכוי שבשעה 06:05 בבוקר מישהו יעבור ברחוב שלנו.
לרכבת של 06:07 כבר לא נספיק. לבסוף השגנו מונית והגענו לתחנה ב-06:13. רוצים לקנות כרטיס לרכבת של 06:18. היא לא מסכימה למכור לנו בטענה שלא נספיק לרכבת. אנחנו מתעקשים ובינתיים כבר 06:17. אכן כבר אין סיכוי.
רכבת הבאה ב-06:47. מגיעה לשדה ב-07:50. הטיסה ב-09:25. בסוף הגענו באותו זמן של האוטובוס.
יש לנו שעה וחצי לעשות צ'ק אין, בידוק, ביקורת דרכונים ובורדינג.
מגיע לצ'ק אין ורואה תור ארוך מאוד של אנשים. מנסה לדבר עם האחראית להגיד לה שיש לי טיסה עוד שעה ושאני לא יכול לעמוד בתור הזה או שאני אפספס את הטיסה.
"כולם באותה טיסה כמוך", היא משיבה. אני מתאכזב. עם זאת, יאמר לזכותם שבדלפקי צ'ק אין יושבות 12 נציגות שמתקתקות עבודה.
עברנו את הצ'ק אין, עכשיו תור ארוך לבידוק.
ואחריו תור ארוך לביקורת דרכונים.
והנה אני בדיוטי פרי היפני. 7 דקות לפני הבורדינג.
בזווית העין אני רואה חנות מזכרות של Asakusa. נכנס ורואה מסוק על שלט. 120 שקל. בארץ הוא עולה 200. קונה בשארית הכסף שלי את המסוק ליונתן ורץ לבורדינג. עוד חנות הפעם מזכרות של Akihabara. נכנס ומוצא בובת עץ קטנה וחמודה לאמא שלי. משלם במטבעות האחרונות שהיו לי. נשארתי עם 3 ין בכיס (חצי אגורה בשבילנו).
זהו מתחילים את המסע לארץ, שעתיים לסיאול, המתנה של 3 שעות ועוד טיסה ארצה של 12 שעות.
לפחות היה לי מושב שלישיה ריק רק בשבילי, אז ישנתי רוב הטיסה.
חזרנו ארצה....נגמר המסע.
כשחזרתי לארץ, שאלו אותי איך היה. עניתי "היה קשה, ולא ממש הספקתי להינות". לאחר כתיבת הבלוג הזה על כל הנרגנות שבו, הבנתי שעברתי חוויה שאזכור אותה לנצח. היא אומנם לא משנה גורלות ולא מעצבת את אישיותי אך עם זאת אני מודה שעברתי אותה, למרות שיכולתי להנות בה יותר.
ברצוני להודות לקוראיי הנאמנים. בדור הנוכחי שבו אין לאנשים סבלנות והודעות על מצבנו (סטטוסינו, טוויטרינו) מסתכמות ב-140 תווים, אני שמח לשמוע שהייתה לכם סבלנות ועיניין לשמוע את סיפורי. זה אינו דבר טרוייאלי בעידן האינסטנט.
אני מקווה שנהנתם לקרוא, ושהצלחתי להעביר לכם את מה שחוויתי.
נתראה בצד השני של המקלדת, פנים מול פנים, במהרה.
אז בברכת להתראות ביפנית -
( Sayonara (sai-yon-nah-rah
יושב על האינטרנט מברר דרכי הגעה למקום. מסתבר שיש אוטובוס לשם. אבל הוא מלא בבוקר ויש פנוי רק ב-12 בצהריים. אמרתי לעצמי שאני אסע ברכבת. זה אמור להיות 2 החלפות רכבת ומגיעים אחרי שעה ושלושת רבעי. בחזור הזמנתי מקום באוטובוס בשעה 16:18.(יחי הדייקנות)
בגלל בעיות טכניות, יצאתי למסע בשעה 8:23 בבוקר. שאטל לתחנת רכבת, ומשם רכבת לתחנת הרכבת הגדולה Shinjuku.
איך שאני מגיע ל-shinjuku אני רואה שיש לי 2 דקות לרוץ ולהחליף רכבת ל-Otsuki. ריצה מטורפת והדלתות נסגרות מאחורי.
עכשיו שקט...יש לי לפחות שעה ברכבת עד ל-Otsuki. אחרי 40 דקות הרכבת עוצרת כמה שנראה התחנה האחרונה שלה. כולם יורדים. אני שואל את הכרטיסן והוא מסביר לי שעוד רגע מגיעה רכבת המשך על אותו קו. צדק. 2 דקות והגיעה הרכבת שאספה אותנו למחוז חפצנו.
עוד 45 דקות עוברות. עוד פעם הרכבת עוצרת. הפעם זה ברור שאנחנו לא בקנזס יותר. תחנה מכוערת אשר מזכירה תחנה ישראלית בשנות ה-80. אני שואל מתי תגיע הרכבת הבאה. עוד 30 דקות. מחכים בחום המטורף. עולים על הרכבת בתקווה שזאת תביא אותי ל-Otsuki. ואכן התחנה האחרונה שלה היא Otsuki. רק שלקח לה עוד 45 דקות להגיע לשם.
עכשיו אני צריך לתפוס את הקו המקומי של האזור עד לפארק עצמו. כמובן שהרכבת הבאה יוצאת רק עוד 35 דקות. שוב מחכים.חשבתי שבגלל שאני כבר באיזור עצמו, הרכבת הפנימית תביא אותי במספר דקות לפארק.
הרכבת, שצבועה ומעוטרת בצבעים של תומס הקטר (סדרה לילדים למי שלא מכיר) איטית בטירוף.
מסתבר שהיא גם עוצרת כל 100 מטר.
ושהיא צריכה לטפס מגובה 350 מטר מעל פני הים עד לגובה של 805 מטר.
ושזה לוקח לה יותר משעה.
ושהעלות מטוקיו ועד רגע זה עלתה לי 2300 ין. שזה 120 ש"ח. לכיוון.
בשעה טובה הגעתי. בעצם זאת לא הייתה שעה טובה. השעה הייתה 12:45. מה שאומר שלקח לי 4 שעות (!!!) להגיע לאזור שבאוטובוס הוא פחות משעתיים נסיעה. לפחות הספקתי לשמוע את כל המוזיקה שהייתה לי בטלפון
"תן לי כרטיס לכל המתקנים" אני אומר בגאווה. המחיר הוא 5000 ין (250 ש"ח). "אתה בטוח?" שואל הקופאי, "שים לב לתורים". הוא מפנה אותי לשלט עם שמות כל המתקנים הפופלריים ולידם זמן ההמתנה. בשעות.
Fujiyama - שלוש שעות וחצי
Eejanaika - שלוש שעות ו-45 דקות
Takabisha - שלוש שעות
וכן הלאה וכן הלאה...הבנתם את המסר. כל המתקנים המבוקשים מעל 3 שעות. השעה כמעט 13:00 ויש לי אוטובוס בשעה 16:18. כלומר במקרה הטוב אני אספיק למתקן אחד.
מבין את הרמז של הקופאי, אני קונה כרטיס כניסה ב-1300 ין ועוד כרטיס אחד למתקנים היקרים ב-1000 ין.
עכשיו יש לך 3 שעות ומתקן אחד. איפה תשקיע את הזמן שלך?
החלטתי לעשות מתקן אחד פחות שווה שהיה לו תור של 20 דקות. בקטנה. גם בארץ יש כאלה.
מסתבר שכל הרכבות הרים במקום שברו את שיאי גינס בזמן פתיחתן. כל 5 שנים הם מקימים רכבת חדשה.
Fujiyama הרכבת מ-2001 נסגרה לפתע בשל רוחות.
EEjanaika הגיעה כבר לתור של 4 שעות. שם כל מושב תלוי מחוץ לפסים ויושב על ציר כך שלא רק הרכבת מתהפכת גם אתה יכול להתהפך בכיוון אחר.
נותרתי עם Takabisha - זמן המתנה שעתיים ו-40.
נכנסתי לתור המסודר.
עכשיו, אנחנו ישראלים. אין אמונה בלוחות זמנים. אני כל הזמן מפקפק בזה שהם בטוח טועים בתזמון. הרי יש רווחים גדולים בין האנשים. אין סיכוי שזה יקח את כל הזמן הזה.
בינתיים ממשיך לשמוע מוזיקה. בשעה 14:30 אחרי שעה וחצי בתור אני נזכר שלא אכלתי לפני כן. שכחתי גם להשתין.
מבקש אישור מאלה שלפני לזכור שהייתי איתם בשעות האחרונות ושישמרו לי את התור.
רץ מהר לפיצריה שהייתה שם, דוחף שני משולשים ונאגטס ב-50 שקל וחוזר לתור.
השעה כבר 15:30 ואני עדיין בתור. לפתע...מתחיל לטפטף.
אחרי 10 דקות מפסיק.
אני כבר רואה את הכניסה למתקן. איזה אושר. השעה 15:45 ועוד 10 אנשים לפני. אני מספיק למתקן ולאוטובוס.
שוב הגשם חוזר. הפעם בגדול.
הודעה בכריזה ביפנית. אני לא מבין כלום. ואז זעקות אכזבה ממלאות תור של יותר מ-1000 איש.
מפסיקים את המתקן עד שיגמר הגשם. איזה דכאון. נסעתי 4 שעות, חיכיתי בתור כמעט 3 שעות והאוטובוס שלי מגיע עוד 20 דקות...האם כך נגמרה החוויה שלי ב פוג'יקיו?
כולם מתיישבים על הרצפה באכזבה...ועדיין ממשיכים לשחק בפלאפון שלהם.
15:59 - כריזה מפלחת את האוויר. שוב ביפנית. צעקות שמחה מפלחות את האוויר החם. פותחים את המתקן שוב.
4 דקות ואני נקשר בכיסא לנסיעת הרכבת הכי מטורפת שהייתה לי בחיי. השיא גינס שהרכבת הזאת רשמה זאת הנפילה הכי חדה בעולם, 121 מעלות. מה שאומר שאתה נופל הפוך.
מתחילים בחושך... הרכבת מתחילה לסוע. ולפתע (כי אתה לא רואה כלום), דרופ קטן והרכבת מתחילה לתפוס תאוצה, שני היפוכים ואתה מתחיל לראות את האור. הרכבת מאיטה.
אתה אומר לעצמך , כמו בכל רכבת הרים שהיית, עכשיו יעלו אותנו למעלה עם השרשרת כדי להגיע לנקודה הגבוהה ביותר.
טעות הייתה בידי. הקרון תפס תאוצה מטורפת בעצמו (על ידי לחץ אוויר כנראה) ומעמידה במצב שטוח אתה עף קדימה לכמה לופים וסיבובים.
ושוב האטה, ואתה רואה מולך מגדל ענק.
שתבינו שהעליה מצד שמאל היא 90 מעלות. אתה מרגיש את כל הגוף שלך נמחץ למושב. ובתור חובב הנדסה אני רק חושב על הכוחות הפועלים על הקרון ומה קורה אם השרשרת שמעלה אותנו למעלה מפספסת זיז אחד ואנחנו צונחים אל מותנו.
רגע לפני ה-DROP מצלמים אותך ואז שחרור...
נסיעה כזאת מטורפת לא חוויתי מעולם. אנא השקיעו 2 דקות בכדי לנסות ולחוות את מה שאני חוויתי:
אחרי הדרופ הגדול, מתחיל לרדת גשם. ואני מרוצה. הספקתי למתקן לפני שיסגרו אותו שוב.
אז חיכיתי 3 שעות בתור בשביל 2 דקות של אדרנלין. שווה? כנראה שכן. האם הייתי עושה את זה שוב? כנראה שכן. אבל הפעם הייתי לוקח את האוטובוס ומגיע מוקדם בבוקר ונשאר יום שלם.
השעה 16:08 . יוצא בריצה מטורפת מהמתקן לכיוון תחנת האוטובוסים. מחייבים אותך לעבור דרך חנות המזכרות כדי לצאת. החנות עמוסה, ואני נאלץ לדחוף יפנים שעומדים במעברים הצרים.
מגיע ב-16:15 לתחנה ועכשיו צריך לעמוד בתור לקחת את הכרטיס שהוזמן לי מראש. כולי בלחץ שהאוטובוס שמחכה כרגע בתחנה יצא בלעדי.
הבחורה מוצאת את ההזמנה שלי. "האוטובוס שלך מאחר" , "יש פקקים בגלל הגשם", "יגיע עוד חצי שעה, ויקח לו יותר זמן לחזור לטוקיו". האם יש עוד משהו שיכול להשתבש היום?
בשעה 16:50 מגיע האוטובוס המיוחל. לקוח לי 3 שעות להגיע חזרה לטוקיו.
השעה 19:45. להספיק לחזור לעשות קניות אני לא אספיק. מתברר שמסביב לתחנת Shinjuku אליה הגעתי יש הרבה חנויות כלבו.
נכנסתי לראשונה, מסתבר שזה סניף של 6 קומות של מכשירי חשמל של אותה חנות שראיתי ב-Akihabara. סיבוב קצר ומהיר ויצאתי עם רמקול בלוטות' נייד ב-240 ש"ח (במקום ב-550 בארץ).
כל החנויות האחרות כבר סגורות. אין שום חנות שאני יכול לקנות מתנה ליונתן. הם גם לא מבינים מה זה חנות צעצועים.
מת מרעב ולא נשאר לי כמעט כסף מזומן. מעדיף לשמור את מה שיש לי לרכבת חזרה לשדה תעופה למחרת.
במקדולנדס לא מקבלים אשראי. כספומט לא מצאתי. אז חזרתי חזרה למלון.
בשעה 23:00 אני הולך למסעדה נחמדה ליד המלון כי שם מקבלים אשראי. אוכל ב-40 שקל ארוחה נחמדה של המבורגר (בלי לחמניה) נקניקיה, נאגטס ותפו"א אפוי. לא רע.
חצות. בשעה 5 וחצי בבוקר אני צריך כבר להיות בדרך לשדה. צריך להתרחץ, לארוז את המזוודה.
השעה כבר 2:30 אחרי כל הסידורים הללו. אין כבר טעם לישון. נישן בטיסה.
קבענו ב-5:30 למטה. שאלנו מראש אם יש בעיה להשיג מונית בבוקר. אמרו שלא. תמיד יש.
התלבטנו בין נסיעה באוטובוס מפתח המלון או רכבת מהתחנה הקרובה (מונית עד לשם). כתוצאה מפחד לאחר לטיסה העדפתי לקחת רכבת ולהימנע מבלת"ם של פקק תנועה כזה או אחר.
5:30 בבוקר ועושים צ'ק אאוט. אני משלם על החדר שלי, שותפתי על החדר שלה.
הכרטיס שלה לא עובר. מנסים שוב. לא עובר.
אני כבר בלחץ, "אני אשלם משלי", אני מציע. ההצעה לא התקבלה. בסוף הם הסכימו לעשות חיוב ידני עם שובר. רק שהם לא ידעו איך עושים את זה, אז הם התקשרו לחברת האשראי.
יוצאים החוצה. אין מוניות. מבקשים שיזמינו מונית. אני רואה את הקונסיארז' יוצא לאמצע הרחוב ומנסה לתפוס מונית.
מה הסיכוי שבשעה 06:05 בבוקר מישהו יעבור ברחוב שלנו.
לרכבת של 06:07 כבר לא נספיק. לבסוף השגנו מונית והגענו לתחנה ב-06:13. רוצים לקנות כרטיס לרכבת של 06:18. היא לא מסכימה למכור לנו בטענה שלא נספיק לרכבת. אנחנו מתעקשים ובינתיים כבר 06:17. אכן כבר אין סיכוי.
רכבת הבאה ב-06:47. מגיעה לשדה ב-07:50. הטיסה ב-09:25. בסוף הגענו באותו זמן של האוטובוס.
יש לנו שעה וחצי לעשות צ'ק אין, בידוק, ביקורת דרכונים ובורדינג.
מגיע לצ'ק אין ורואה תור ארוך מאוד של אנשים. מנסה לדבר עם האחראית להגיד לה שיש לי טיסה עוד שעה ושאני לא יכול לעמוד בתור הזה או שאני אפספס את הטיסה.
"כולם באותה טיסה כמוך", היא משיבה. אני מתאכזב. עם זאת, יאמר לזכותם שבדלפקי צ'ק אין יושבות 12 נציגות שמתקתקות עבודה.
עברנו את הצ'ק אין, עכשיו תור ארוך לבידוק.
ואחריו תור ארוך לביקורת דרכונים.
והנה אני בדיוטי פרי היפני. 7 דקות לפני הבורדינג.
בזווית העין אני רואה חנות מזכרות של Asakusa. נכנס ורואה מסוק על שלט. 120 שקל. בארץ הוא עולה 200. קונה בשארית הכסף שלי את המסוק ליונתן ורץ לבורדינג. עוד חנות הפעם מזכרות של Akihabara. נכנס ומוצא בובת עץ קטנה וחמודה לאמא שלי. משלם במטבעות האחרונות שהיו לי. נשארתי עם 3 ין בכיס (חצי אגורה בשבילנו).
זהו מתחילים את המסע לארץ, שעתיים לסיאול, המתנה של 3 שעות ועוד טיסה ארצה של 12 שעות.
לפחות היה לי מושב שלישיה ריק רק בשבילי, אז ישנתי רוב הטיסה.
חזרנו ארצה....נגמר המסע.
כשחזרתי לארץ, שאלו אותי איך היה. עניתי "היה קשה, ולא ממש הספקתי להינות". לאחר כתיבת הבלוג הזה על כל הנרגנות שבו, הבנתי שעברתי חוויה שאזכור אותה לנצח. היא אומנם לא משנה גורלות ולא מעצבת את אישיותי אך עם זאת אני מודה שעברתי אותה, למרות שיכולתי להנות בה יותר.
ברצוני להודות לקוראיי הנאמנים. בדור הנוכחי שבו אין לאנשים סבלנות והודעות על מצבנו (סטטוסינו, טוויטרינו) מסתכמות ב-140 תווים, אני שמח לשמוע שהייתה לכם סבלנות ועיניין לשמוע את סיפורי. זה אינו דבר טרוייאלי בעידן האינסטנט.
אני מקווה שנהנתם לקרוא, ושהצלחתי להעביר לכם את מה שחוויתי.
נתראה בצד השני של המקלדת, פנים מול פנים, במהרה.
אז בברכת להתראות ביפנית -
( Sayonara (sai-yon-nah-rah
קובב,
השבמחקקראתי בשקיקה (זו מילה יפנית?), הרגשתי חלק מכל רגע וכססתי ציפורניים (במיוחד באותן רגעים מותחים ולא נגמרים בהם לא ידעתי אם תספיק לרכבת ההרים, או לא).
בקיצור.... לך תמות! הלוואי על כולנו ואינני מקבל את ה"בובובו" של נסיעה מהעבודה....