הולכים לאיבוד וחזרה - חלק ג' (ואחרון)

אז חזרנו ב-1 בלילה הביתה מחרג'וקו. אני החלטתי שאני בבוקר נוסע למקום בשם פוג'יקיו (Fuji-Q) שזה פארק שעשועים למרגלות הר פוג'י עם רכבות הרים מטורפות. שותפתי למסע לא רצתה להיות שותפתי למסע הספציפי הזה.
יושב על האינטרנט מברר דרכי הגעה למקום. מסתבר שיש אוטובוס לשם. אבל הוא מלא בבוקר ויש פנוי רק ב-12 בצהריים. אמרתי לעצמי שאני אסע ברכבת. זה אמור להיות 2 החלפות רכבת ומגיעים אחרי שעה ושלושת רבעי. בחזור הזמנתי מקום באוטובוס בשעה 16:18.(יחי הדייקנות)
בגלל בעיות טכניות, יצאתי למסע בשעה 8:23 בבוקר. שאטל לתחנת רכבת, ומשם רכבת לתחנת הרכבת הגדולה Shinjuku.
איך שאני מגיע ל-shinjuku אני רואה שיש לי 2 דקות לרוץ ולהחליף רכבת ל-Otsuki. ריצה מטורפת והדלתות נסגרות מאחורי.
עכשיו שקט...יש לי לפחות שעה ברכבת עד ל-Otsuki. אחרי 40 דקות הרכבת עוצרת כמה שנראה התחנה האחרונה שלה. כולם יורדים. אני שואל את הכרטיסן והוא מסביר לי שעוד רגע מגיעה רכבת המשך על אותו קו. צדק. 2 דקות והגיעה הרכבת שאספה אותנו למחוז חפצנו.
עוד 45 דקות עוברות. עוד פעם הרכבת עוצרת. הפעם זה ברור שאנחנו לא בקנזס יותר. תחנה מכוערת אשר מזכירה תחנה ישראלית בשנות ה-80. אני שואל מתי תגיע הרכבת הבאה. עוד 30 דקות. מחכים בחום המטורף. עולים על הרכבת בתקווה שזאת תביא אותי ל-Otsuki. ואכן התחנה האחרונה שלה היא Otsuki.  רק שלקח לה עוד 45 דקות להגיע לשם.
עכשיו אני צריך לתפוס את הקו המקומי של האזור עד לפארק עצמו. כמובן שהרכבת הבאה יוצאת רק עוד 35 דקות. שוב מחכים.חשבתי שבגלל שאני כבר באיזור עצמו, הרכבת הפנימית תביא אותי במספר דקות לפארק.
הרכבת, שצבועה ומעוטרת בצבעים של תומס הקטר (סדרה לילדים למי שלא מכיר) איטית בטירוף.
מסתבר שהיא גם עוצרת כל 100 מטר.
ושהיא צריכה לטפס מגובה 350 מטר מעל פני הים עד לגובה של 805 מטר.
ושזה לוקח לה יותר משעה.
ושהעלות מטוקיו ועד רגע זה עלתה לי 2300 ין. שזה 120 ש"ח. לכיוון.
בשעה טובה הגעתי. בעצם זאת לא הייתה שעה טובה. השעה הייתה 12:45. מה שאומר שלקח לי 4 שעות (!!!) להגיע לאזור שבאוטובוס הוא פחות משעתיים נסיעה. לפחות הספקתי לשמוע את כל המוזיקה שהייתה לי בטלפון


"תן לי כרטיס לכל המתקנים" אני אומר בגאווה. המחיר הוא 5000 ין (250 ש"ח). "אתה בטוח?" שואל הקופאי, "שים לב לתורים". הוא מפנה אותי לשלט עם שמות כל המתקנים הפופלריים ולידם זמן ההמתנה. בשעות.
Fujiyama - שלוש שעות וחצי
Eejanaika - שלוש שעות ו-45 דקות
Takabisha - שלוש שעות
וכן הלאה וכן הלאה...הבנתם את המסר. כל המתקנים המבוקשים מעל 3 שעות. השעה כמעט 13:00 ויש לי אוטובוס בשעה 16:18. כלומר במקרה הטוב אני אספיק למתקן אחד.
מבין את הרמז של הקופאי, אני קונה כרטיס כניסה ב-1300 ין ועוד כרטיס אחד למתקנים היקרים ב-1000 ין.
עכשיו יש לך 3 שעות ומתקן אחד. איפה תשקיע את הזמן שלך?
החלטתי לעשות מתקן אחד פחות שווה שהיה לו תור של 20 דקות. בקטנה. גם בארץ יש כאלה.
מסתבר שכל הרכבות הרים במקום שברו את שיאי גינס בזמן פתיחתן. כל 5 שנים הם מקימים רכבת חדשה.
Fujiyama הרכבת מ-2001 נסגרה לפתע בשל רוחות.


EEjanaika הגיעה כבר לתור של 4 שעות. שם כל מושב תלוי מחוץ לפסים ויושב על ציר כך שלא רק הרכבת מתהפכת גם אתה יכול להתהפך בכיוון אחר.

נותרתי עם Takabisha - זמן המתנה שעתיים ו-40.



נכנסתי לתור המסודר.
עכשיו, אנחנו ישראלים. אין אמונה בלוחות זמנים. אני כל הזמן מפקפק בזה שהם בטוח טועים בתזמון. הרי יש רווחים גדולים בין האנשים. אין סיכוי שזה יקח את כל הזמן הזה.
בינתיים ממשיך לשמוע  מוזיקה. בשעה 14:30 אחרי שעה וחצי בתור אני נזכר שלא אכלתי לפני כן. שכחתי גם להשתין.
מבקש אישור מאלה שלפני לזכור שהייתי איתם בשעות האחרונות ושישמרו לי את התור.
רץ מהר לפיצריה שהייתה שם, דוחף שני משולשים ונאגטס ב-50 שקל וחוזר לתור.
השעה כבר 15:30 ואני עדיין בתור. לפתע...מתחיל לטפטף.
אחרי 10 דקות מפסיק.
אני כבר רואה את הכניסה למתקן. איזה אושר. השעה 15:45 ועוד 10 אנשים לפני. אני מספיק למתקן ולאוטובוס.
שוב הגשם חוזר. הפעם בגדול.
הודעה בכריזה ביפנית. אני לא מבין כלום. ואז זעקות אכזבה ממלאות תור של יותר מ-1000 איש.
מפסיקים את המתקן עד שיגמר הגשם. איזה דכאון. נסעתי 4 שעות, חיכיתי בתור כמעט 3 שעות והאוטובוס שלי מגיע עוד 20 דקות...האם כך נגמרה החוויה שלי ב פוג'יקיו?
כולם מתיישבים על הרצפה באכזבה...ועדיין ממשיכים לשחק בפלאפון שלהם.

15:59 - כריזה מפלחת את האוויר. שוב ביפנית. צעקות שמחה מפלחות את האוויר החם. פותחים את המתקן שוב.
4 דקות ואני נקשר בכיסא לנסיעת הרכבת הכי מטורפת שהייתה לי בחיי. השיא גינס שהרכבת הזאת רשמה זאת הנפילה הכי חדה בעולם, 121 מעלות. מה שאומר שאתה נופל הפוך.

מתחילים בחושך... הרכבת מתחילה לסוע. ולפתע (כי אתה לא רואה כלום), דרופ קטן והרכבת מתחילה לתפוס תאוצה, שני היפוכים ואתה מתחיל לראות את האור. הרכבת מאיטה.
אתה אומר לעצמך , כמו בכל רכבת הרים שהיית, עכשיו יעלו אותנו למעלה עם השרשרת כדי להגיע לנקודה הגבוהה ביותר.
טעות הייתה בידי. הקרון תפס תאוצה מטורפת בעצמו (על ידי לחץ אוויר כנראה) ומעמידה במצב שטוח אתה עף קדימה לכמה לופים וסיבובים.
ושוב האטה, ואתה רואה מולך מגדל ענק.


שתבינו שהעליה מצד שמאל היא 90 מעלות. אתה מרגיש את כל הגוף שלך נמחץ למושב. ובתור חובב הנדסה אני רק חושב על הכוחות הפועלים על הקרון ומה קורה אם השרשרת שמעלה אותנו למעלה מפספסת זיז אחד ואנחנו צונחים אל מותנו.
רגע לפני ה-DROP מצלמים אותך ואז שחרור...

נסיעה כזאת מטורפת לא חוויתי מעולם. אנא השקיעו 2 דקות בכדי לנסות ולחוות את מה שאני חוויתי:



אחרי הדרופ הגדול, מתחיל לרדת גשם. ואני מרוצה. הספקתי למתקן לפני שיסגרו אותו שוב.
אז חיכיתי 3 שעות בתור בשביל 2 דקות של אדרנלין. שווה? כנראה שכן. האם הייתי עושה את זה שוב? כנראה שכן. אבל הפעם הייתי לוקח את האוטובוס ומגיע מוקדם בבוקר ונשאר יום שלם.

השעה 16:08 . יוצא בריצה מטורפת מהמתקן לכיוון תחנת האוטובוסים. מחייבים אותך לעבור דרך חנות המזכרות כדי לצאת. החנות עמוסה, ואני נאלץ לדחוף יפנים שעומדים במעברים הצרים.
מגיע ב-16:15 לתחנה ועכשיו צריך לעמוד בתור לקחת את הכרטיס שהוזמן לי מראש. כולי בלחץ שהאוטובוס שמחכה כרגע בתחנה יצא בלעדי.
הבחורה מוצאת את ההזמנה שלי. "האוטובוס שלך מאחר" , "יש פקקים בגלל הגשם", "יגיע עוד חצי שעה, ויקח לו יותר זמן לחזור לטוקיו". האם יש עוד משהו שיכול להשתבש היום?
בשעה 16:50 מגיע האוטובוס המיוחל. לקוח לי 3 שעות להגיע חזרה לטוקיו.
השעה 19:45. להספיק לחזור לעשות קניות אני לא אספיק. מתברר שמסביב לתחנת Shinjuku אליה הגעתי יש הרבה חנויות כלבו.
נכנסתי לראשונה, מסתבר שזה סניף של 6 קומות של מכשירי חשמל של אותה חנות שראיתי ב-Akihabara. סיבוב קצר ומהיר ויצאתי עם רמקול בלוטות' נייד ב-240 ש"ח (במקום ב-550 בארץ).
כל החנויות האחרות כבר סגורות. אין שום חנות שאני יכול לקנות מתנה ליונתן. הם גם לא מבינים מה זה חנות צעצועים.
מת מרעב ולא נשאר לי כמעט כסף מזומן. מעדיף לשמור את מה שיש לי לרכבת חזרה לשדה תעופה למחרת.
במקדולנדס לא מקבלים אשראי. כספומט לא מצאתי. אז חזרתי חזרה למלון.
בשעה 23:00 אני הולך למסעדה נחמדה ליד המלון כי שם מקבלים אשראי. אוכל ב-40 שקל ארוחה נחמדה של המבורגר (בלי לחמניה) נקניקיה, נאגטס ותפו"א אפוי. לא רע.

חצות. בשעה 5 וחצי בבוקר אני צריך כבר להיות בדרך לשדה. צריך להתרחץ, לארוז את המזוודה.
השעה כבר 2:30 אחרי כל הסידורים הללו. אין כבר טעם לישון. נישן בטיסה.

קבענו ב-5:30 למטה. שאלנו מראש אם יש בעיה להשיג מונית בבוקר. אמרו שלא. תמיד יש.
התלבטנו בין נסיעה באוטובוס מפתח המלון או רכבת מהתחנה הקרובה (מונית עד לשם). כתוצאה מפחד לאחר לטיסה העדפתי לקחת רכבת ולהימנע מבלת"ם של פקק תנועה כזה או אחר.
5:30 בבוקר ועושים צ'ק אאוט. אני משלם על החדר שלי, שותפתי על החדר שלה.
הכרטיס שלה לא עובר. מנסים שוב. לא עובר.
אני כבר בלחץ, "אני אשלם משלי", אני מציע. ההצעה לא התקבלה. בסוף הם הסכימו לעשות חיוב ידני עם שובר. רק שהם לא ידעו איך עושים את זה, אז הם התקשרו לחברת האשראי.
יוצאים החוצה. אין מוניות. מבקשים שיזמינו מונית. אני רואה את הקונסיארז' יוצא לאמצע הרחוב ומנסה לתפוס מונית.
מה הסיכוי שבשעה 06:05 בבוקר מישהו יעבור ברחוב שלנו.
לרכבת של 06:07 כבר לא נספיק. לבסוף השגנו מונית והגענו לתחנה ב-06:13. רוצים לקנות כרטיס לרכבת של 06:18. היא לא מסכימה למכור לנו בטענה שלא נספיק לרכבת. אנחנו מתעקשים ובינתיים כבר 06:17. אכן כבר אין סיכוי.
רכבת הבאה ב-06:47. מגיעה לשדה ב-07:50. הטיסה ב-09:25. בסוף הגענו באותו זמן של האוטובוס.
יש לנו שעה וחצי לעשות צ'ק אין, בידוק, ביקורת דרכונים ובורדינג.
מגיע לצ'ק אין ורואה תור ארוך מאוד של אנשים. מנסה לדבר עם האחראית להגיד לה שיש לי טיסה עוד שעה ושאני לא יכול לעמוד בתור הזה או שאני אפספס את הטיסה.
"כולם באותה טיסה כמוך", היא משיבה. אני מתאכזב. עם זאת, יאמר לזכותם שבדלפקי צ'ק אין יושבות 12 נציגות שמתקתקות עבודה.
עברנו את הצ'ק אין, עכשיו תור ארוך לבידוק.
ואחריו תור ארוך לביקורת דרכונים.
והנה אני בדיוטי פרי היפני. 7 דקות לפני הבורדינג.
בזווית העין אני רואה חנות מזכרות של Asakusa. נכנס ורואה מסוק על שלט. 120 שקל. בארץ הוא עולה 200. קונה בשארית הכסף שלי את המסוק ליונתן ורץ לבורדינג. עוד חנות הפעם מזכרות של Akihabara. נכנס ומוצא בובת עץ קטנה וחמודה לאמא שלי. משלם במטבעות האחרונות שהיו לי. נשארתי עם 3 ין בכיס (חצי אגורה בשבילנו).

זהו מתחילים את המסע לארץ, שעתיים לסיאול, המתנה של 3 שעות ועוד טיסה ארצה של 12 שעות.
לפחות היה לי מושב שלישיה ריק רק בשבילי, אז ישנתי רוב הטיסה.
חזרנו ארצה....נגמר המסע.

כשחזרתי לארץ, שאלו אותי איך היה. עניתי "היה קשה, ולא ממש הספקתי להינות". לאחר כתיבת הבלוג הזה על כל הנרגנות שבו, הבנתי שעברתי חוויה שאזכור אותה לנצח. היא אומנם לא משנה גורלות ולא מעצבת את אישיותי אך עם זאת אני מודה שעברתי אותה, למרות שיכולתי להנות בה יותר.

ברצוני להודות לקוראיי הנאמנים. בדור הנוכחי שבו אין לאנשים סבלנות והודעות על מצבנו (סטטוסינו, טוויטרינו) מסתכמות ב-140 תווים, אני שמח לשמוע שהייתה לכם סבלנות ועיניין לשמוע את סיפורי. זה אינו דבר טרוייאלי בעידן האינסטנט.
אני מקווה שנהנתם לקרוא, ושהצלחתי להעביר לכם את מה שחוויתי.
נתראה בצד השני של המקלדת, פנים מול פנים, במהרה.

אז בברכת להתראות ביפנית -
( Sayonara (sai-yon-nah-rah

הולכים לאיבוד וחזרה (חלק ב')

קוראיי הנאמנים ביותר יושבים וקוראים כעת את סיפור סוף המסע. מחשבה זו נותנת לי אושר פנימי אשר מחליף אט אט את הזעם העצור בתוכי.

יום ראשון. חופש. כולם המליצו לסוע לקאמהקורה (Kamakura). פרבר קטן לא רחוק מטוקיו (כשעה וחצי ברכבת).
"מה יש שם לראות?" שאלתי את כל מי שסיפר לי על המקום. "יש את הבודהה הגדול". מדהים, פשוט מדהים. אני ומקדשים לא כל כך הולכים ביחד. לא בגלל שאני איזה גדול בתורה. יותר בגלל שאין לי סבלנות ואני ממצה מאוד מהר. יותר מעניין אותי איך בנו את המקדש בלי חתיכת ברזל, ריתוך, שיבוב אלא הכל מעץ וחיבורי עץ. זה מדהים.
אמרו לסוע לקאמהקורה, ניסע לקאמהקורה. שאני אהיה ביפן ולא אגיד שהלכתי לראות את הבודהה הגדול?

ירדנו מהאוטובוס הייתה לנו מפה קטנה שמלאה במקדשים. התחלנו ללכת לגדול מבינהם. המקדש אכן יפה ונמצא גבוה מאוד אחרי 245 מדרגות תלולות (לא באמת ספרתי, אבל באמת טיפסתי). אי אפשר לצלם בפנים את התפילה, חבל.
בינתיים מתחיל לרדת גשם. שזה הביטוי הבסיסי ל-100% לחות בנוסף ל-32 מעלות שכבר היו באוויר. איפה המניפה שקיבלתי באחת החנויות? היה מתאים לי עכשיו. גם בדיוק הבנתי למה היפנים מחלקים כמתנות מטפחות מכוערות. קיבלתי שתיים כאלה ורק עכשיו קלטתי למה זה. כל הפנים שלי זיעה.

המקדש הראשון הוא באמת הגדול ביותר. הוא יותר פארק ענק ומיוחד מאשר מקדש. ישנה ביצה ענקית ובתוכה צפרדעים ונרקיסים וצמחי ביצה אחרים. ישבתי שם יותר מחצי שעה. אחת הסיבות הייתה שזה המקום הראשון ביפן שראיתי שיש ספסל. כן ספסל, בכל טוקיו לא מצאתי ספסל אחד למנוחה. מבחינתם, שתעמוד עד שיהיה לך נמק ברגל.
הסיבה השניה היא שהייתה שם בריזה נעימה ולא הייתי מוכן לוותר עליה כל כך מהר.

הלאה למקדש הבא...לבודהה הגדול. בוא נראה מה הסיפור שנסעתי לכבודו כמעט שעתיים. אפילו בשביל אישתי לא נסעתי שעתיים. העדפתי להכיר מישהי מראשון לציון שיהיה כמה שפחות נסיעות. מזל שעכשיו אנחנו גרים קרוב אחד לשני. ככה אין כמעט פקקים.
להלן הוראות הגעה לבודהה הגדול:
1. קח רכבת מטוקיו לקאמהקורה - 30 ש"ח.
2. קח אוטובוס מתחנת מרכזית קאמהקורה למקדש - 15 ש"ח.
3. שלם בכניסה למקדש 15 ש"ח.
4. אם אתה מעונין לטפס בחושך, בחום, בצפיפות בתוך הבודהה - 5 ש"ח.
כל זה...בשביל זה:

עכשיו שאני מסתכל על התמונה הזאת...זה נראה כאילו עשיתי פוטושופ. כאילו לא באמת הייתי שם. אבל אני נשבע לכם, הייתי שם ...יש לי קבלות להראות לכם...

יאללה לפחות יש חוף ים בקאמהקורה. בוא נבדוק אותו.

החוף עצמו יפה. מים שקטים יחסית עם חול בצבע יותר כהה מאשר בישראל.

הרבה מגיעים לחוף עם השמשיות/אוהלים האלה. נראה כאילו הם באו לשרוץ פה איזה שלושה ימים.

לא ברור למה, אבל יש להם קטע עם גלגלי ים. הרבה מבוגרים נכנסים לים עם הגלגלים האלה.
בישראל נהוג להיכנס לים עם צמיגים...
ובוגי...
ולשחות צפונה...
וכמובן, לעזוב את הדגל.






עברתי ליד מועדון חוף שהייתה שם מוזיקה מגניבה. בכניסה יש דלפק רשום עליו באנגלית "Information". ניסיתי לבדוק איזה מידע אני יכול לקבל. שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס, שאלתי כמה עולה. "בחינם". אמרתי סבבה. שמו לי סרט על היד (כמו במסיבות מגניבות) ונתנו לי להיכנס. אין ספק שלמקום היה פוטנציאל, אבל שום דבר לא באמת קרה שם. היו שם הכנות למסיבה/הופעה בהמשך היום. עכשיו אני שואל את עצמי, אם הכניסה חינם...למה לעזאזל שמו עלי את הסרט המטופש הזה????

חוזרים לטוקיו. התלבטות: הרגליים גמורות, אני רעב ואין לי כח. האם לחזור למלון לנוח ולצאת בערב או לעשות עוד עצירה במקום שחייבים לראות בטוקיו?
באשר נפלנו, נפלנו. נמשיך למגדל טוקיו. הרי מתי נהיה עוד פעם בטוקיו?
Tokyo Tower נבנה בהשראת האייפל לשם מגדל תקשורת במרכז טוקיו. גם הוא משקיף על כל טוקיו ונראה מדהים בלילה. אנחנו הספקנו להגיע בין ערביים ולהנות גם מראות טובה וגם משקיעה יפה.

 מלמטה למעלה, זה באמת נראה גבוה...

 גם מלמעלה בגובה 150 מטר, זה נראה גבוה...

 ממבט כלפי מטה זה כבר מפחיד. יש אפשרות לעשות באנג'י מפה???

כן, אני עדיין עם אותה חולצה. שחום כאילו יצאתי ממשמרת שלמה בתנורים של אבולעפיה.











מכירים את המשפט של כל מורי הדרך בישראל? "ביום טוב, אפשר לראות מכאן את החרמון..." אז במקרה שלנו אפשר לראות את הר פוג'י (על Fuji שמעת???)

וככה המגדל נראה בלילה


כבר מאוחר...נחזור למלון, נתרענן קצת ואז נלך לאכול. המליצו לנו ללכת לחרג'וקו (Harjuku) שם יש את כל הפנקיסטים עם התלבושות המגניבות/מזעזעות שלהם.
קבענו ב-8 למטה אין לנו כסף מזומן אז נצטרך להוציא בסופר. כמובן שפספסנו את ההסעה לתחנת רכבת. טוב, נחכה ל-8:15. עולים לשאטל. השותפה שלי למסע שחכה את הפתק עם הקוד בחדר. ירדנו באמצע הדרך חזרנו ברגל למלון.
שוב עלינו על השאטל , השעה כבר 8:45. נחפש סופר ליד התחנת רכבת. כמובן שדווקא שצריך, אין.
לא משנה כבר, אני אשלם על הנסיעה , רק צריך להתקדם כבר.
הגענו לתחנת רכבת חרג'וקו בשעה 9:45. כל הפנקיסטים כבר הלכו הביתה. אז אין לי תמונות.
מסתבר שזה רחוב שבו יש את כל החנויות המערביות. מטומי, דרך דיור ועד H&M. אבל כבר היה 10 בלילה אז הכל כבר היה סגור. אז אין לי תמונות.
בסוף אכלנו במסעדה מגניבה מאוד, עם מנות קטנות ומעולות. זה האנטריקוט שלי:

ולסיום, בהליכה לילית ברחוב המערבי השומם אני רואה פנים מוכרות. איזה כיף לראות ישראלים באמצע טוקיו.
מה הסיכוי שבאמת אני אראה מישהו שאני מכיר באמצע עיר של 30 מיליון תושבים?
ועוד בחרא-ג'וקו?
ועוד ב-12 בלילה?
אין ברירה חייבים להצטלם כדי שיהיה הוכחות:

לילה טוב יעל בר זוהר...גם לטוקיו הגעת.

חשבתי שיהיו רק שני חלקים לסיכום המסע, אבל כל פוסט יוצא ארוך מאוד. אז לצערי (או לשמחתכם) יהיה חלק ג' ואני מבטיח שהוא יהיה האחרון.
הנקודה הכי טובה בחלק הבא - שברתי שיא גינס. 

הולכים לאיבוד וחזרה (חלק א')

שוב שלום לקוראיי הנאמנים.
זהו החלק האחרון והמסכם של המסע שלי ביפן. בפוסט זה אספר על הימים החופשיים שלי ביפן ואבחנות נוספות שלא הספקתי בפוסטים הקודמים.
לכל מי שלא קרא את הפוסטים הקודמים , ניתן לקרוא אותם כאן מימין...

יום שבת, היום הראשון שלא צריך לקום לעבודה. תענוג. Fujita החתול היפני שלנו החליט שהוא לוקח אותנו לטייל בטוקיו.
"כל הכבוד לו שהוא משקיע זמן ביום החופשי שלו", אמרתי לעצמי. רק מאוחר יותר הבנתי שזאת הייתה טעות לתת לו לקחת אותנו.

קבענו ב-10:30 בתחנת רכבת Meguro אשר אליה יש שאטל מהמלון. הגיע החתול בחולצה פירחונית שחור לבן. לא נשמע אמין. איך פירחוני ושחור/לבן באותה חולצה? מסתבר שאצל היפנים זה הולך.
"לאן הולכים?", אני שואל. "לאקיהברה" הוא עונה. Akihabara זהו אזור של חנויות אלקטרוניקה וקומיקס רבות. מעבר לחנויות קטנות שמנוהלות על ידי פקסיטנים, הודים ואחרים יש שם גם חנות אחת גדולה של 8 קומות של מכשירי חשמל.
בתור חובב גאדג'טים אמרתי "הללויה". הגעתי לארץ המובטחת. אני הולך להתפנק. עכשיו אני אתחיל להנות מהנסיעה ליפן.
החנות נקראת Yodobashi Akiba על שם עקיבא בן זכאי שנלחם בעוז כנגד הכובשים היפנים בקרב על שקם אלקטריק.


כל קומה בחנות מחולקת לנושא: אביזרים למחשב (ממאווררים ועד מארזים), טלויזיות, לפטופים, קולנוע ביתי, מוצרי חשמל לבית (שואבי אבק, מזגנים וכיו"ב), צעצועים (לרוב יפנים הקשורים לקומיקס) ו3 קומות אוכל שאליהן לא הגעתי.

 

וכך חלפו להן ביעף 3 שעות. ואפילו לא קניתי כלום.
מחוץ ל-Yodobashi ישנן את החנויות הקטנות יותר שמוכרות ביותר זול. באחת החנויות ראיתי את מלאי הכבלים הכי גדול שראיתי בחיי. בתור חובב איסוף של כבלים (ובעל 3 ארגזים של כל סוגי הכבלים שהיו לי אי פעם) הרגשתי סוג של הארה. נזכרתי שחברים שלי היו קוראים לי Kobi Cable Maker.

לצערי לא היה לי זמן להתחיל לנבור ולראות אם אני צריך משהו לקחת הביתה.

הפסקה קטנה הלרוונטית לקוראיי המעשנים. יפן ארץ לא ברורה בנושא הזה. מצד אחד, אסור לעשן ברחוב למעט אזורים מסומנים. מצד שני, ברוב המסעדות מותר לעשן. לעיתים ניתן לראות 4 עדניות עם צמחים אשר מגדירות אזור עישון פומבי ומחוץ לאקיהברה ראיתי את האזור הבא:

חוצצי זכוכית ומאפרות באמצע הרחוב, וכולם באים לכאן כדי לעשן. וכולם כל כך ממושמעים.

משם, החתול החליט לקחת אותנו לאזור בשם אסקסה (Asakusa) שאמור להיות יותר יפני מסורתי. מסתבר שיפני מסורתי בתוך טוקיו זה פשוט בנינים יותר נמוכים (רק של 8 קומות ולא של 30-50). אבל יש שם מקדש. וכך ירדנו בתחנה הרלוונטית והתחלנו ללכת. וללכת. וללכת. כמעט חצי שעה.
בסוף הגענו למקדש ממוסחר שבתחילתו שדרה מלאה במזכרות מכוערות ויקרות ובסופו מקדש שבנוי כולו מעץ.

ניתן לראות את החולצה הפרחונית של פוג'יטה

בכניסה למקדש מומלץ (על יד בודהה) לעשות טיהור בשתי דרכים. הראשונה לעמוד מול כד ענקי מלא קטורת ולהעיף על עצמך חלק מהעשן. הדרך השניה היא לשתות ממזרקה מים שאמורים להיות מטוהרים.

אחרי 10 דקות שם, הבנתי את הקטע. הלאה למקום הבא.
בכל מקום מחלקים לך מניפות בתור פרסומת. מסתבר שהדבר נחוץ ושימושי מאוד בגלל הלחות המטורפת. למרות שזה נראה קצת נשי.

תפסתי שיחה מחוץ למקדש עם "נהג" ריקשה. ניסה לשכנע אותי לעשות סיבוב. 3000 ין לחצי שעה (150 שקל). גם לא הייתי מעונין וגם זה נראה לי לא יאה שבנאדם יסחוב אותי ברגל (לא חמור או סוס) ברחבי האזור.

משם הלכנו ברגל עוד חצי שעה (או יותר) לכיוון הנהר. החתול אמר שיש היום מופע זיקוקים של שעה וחצי לכבוד יום הים (או יום האוקיינוס, לא באמת הבנתי). אפשר לקחת סירה על הנהר עד המקום ששווה לראות אותם.
אחרי עוד הליכה ממושכת ניתן לראות מהנהר את ה- Sky Tree . זה המגדל הכי גבוה ביפן והשני בגובהו בעולם. מרחוק הוא לא כזה גבוה. אפילו הצלחתי להחזיק אותו בכף ידי.

תמונה של תייר טיפוסי שחושב שהוא מגניב...













היה 5 אחר הצהריים. פוג'יטה אומר שיש לנו זמן עד המופע זיקוקים. "אתם רוצים לראות את ארמון הקיסר?". בטח שכן.
יאללה חוזרים בהליכה חזרה לתחנת הרכבת. ואז נוסעים 25 דקות. ואז הולכים 45 דקות ומגיעים בדיוק בזמן .
בדיוק בזמן לשקיעה. לקח לנו כמעט שעה וחצי ובסוף ראיתי ארמון חשוך שאי אפשר להיכנס אליו. תענוג פשוט תענוג.

זה מה שהצלחתי לצלם אחרי המסע הארוך. משתלם. החו"ל משתלם.
איך שאנחנו יוצאים מהאזור של הארמון אני רואה תחנת מטרו. 10 מטר מהארמון. גם ככה כולי עצבני וגמור אני שואל את החתול למה לא לקחנו את המטרו. "חשבתי שתירצו להנות מההליכה" הוא מיילל. עניתי לו " I give you box and I shkiviu" . הוא לא הבין את הבדיחה.

לפתע אנחנו שומעים פיצוצים. חשבתי לעצמי,"פיגוע?" . גם ביפן יש פיגועים? ואז נזכרתי בהודעה במטרו מאותו בוקר:

ילד, ילדה, צריך לדעת, שבחפץ חשוד אסור לגעת. עכשיו אני שואל אתכם, מי לעזאזל רוצה לעשות פיגוע נגד יפנים? האם זוהי פעולת תגמול על המתקפה בפרל הרבור? הרי בן אפלק כבר החזיר להם בפצצה או שתיים בסרט ההוא.

בקיצור הסתבר שהזיקוקים כבר התחילו. מאחר וזה מופע של שעה וחצי היה לנו מספיק זמן להגיע ולראות אותם. פוג'יטה אמר שהוא יקח אותנו למקום שהוא לא עמוס ושנוכל לשבת ולראות את הזיקוקים.
עוד נסיעה ברכבת, ועוד הליכה של רבע שעה. והנה פארק שבו יושבים לא מעט אנשים על הדשא ונהנים מהזיקוקים.
שנמצאים 4 קילומטר מאיתנו.
שמוסתרים בחלקם על יד שני בנינים גבוהים.
וגשר אחד או שניים.
בקיצור אכזבה. אחרי 20 דקות נשכבתי ועצמתי עיניים. בדקתי ב-GPS. הלכתי באותו יום יותר מ-15 ק"מ. נסעתי כמעט 50 ק"מ.
לפחות צילומי הזיקוקים יצאו לא רע.

ניתן לראות בבירור את הבנינים שמסתירים ואת הגשר שחוצה את שדה הראיה.











סיימנו את היום גמורים, מפורקים ועם שפשפות שלא היו לי בחיים. החתול רצה לקחת אותנו לארוחת ערב. בעדינות אמרנו לו תודה ושילך לראות את אישתו. את הרמז הוא לא הבין ואת אישתו הוא כנראה לא ממהר לראות.

יום חדש בחלק ב'...

אורגזמה אורלית ?

שוב שלום לכם, קוראיי הנאמנים.

אקדים ואומר תודה לכל המפרגנים אשר מבקשים פוסטים חדשים.

הפעם אנסה לתת לכם טעימה מהחוויה הקולינרית שעברה עלי בשבוע האחרון.

אפתח בהצהרה. מי שחושב שהיפנים אוכלים אוכל שנחשב בריא - טועה.

ישנן מנות מסוימות אשר יכולות להיתפס כבריאות אך בסך הכל את הבשר שלהם (על כל סוגיו כולל חזיר, עוף או פרה) הם מעדיפים לטגן בשמן עמוק.

מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מאלה שאוכל כל דבר. יש לי בעיה עם ירקות בכלל ועגבניה בפרט. אני מעדיף להתרחק מדגים ולא נוגע במאכלי ים (למעט כשהבן הקטן שלי מראה לי את האוכל בתוך הפה שלו - See, food)

אחרי שהייתי בסין ובקוריאה והסתדרתי עם האוכל הגעתי ליפן. כל צהריים Odaka לקח אותנו לאכול באחת מהמסעדות באיזור המשרד.

ברוב המסעדות יש תפריט ויזואלי שבו אתה רואה כיצד נראית המנה. יש המגדילים לעשות ושמים דגם פלסטיק מושקע ביותר אשר יושב מחוץ למסעדה במטרה למשוך סועדים רעבים.

 

רוב היפנים במשרד אינם אוכלים בחוץ ומביאים מהבית או מהסופר Lunch box. כך נראית קופסא טיפוסית בסופר:

 
הכל מגיע ארוז וטרי יום יום.





בארוחות הצהריים הראשונות שלי גיליתי, שכמו הקוריאנים והסינים, גם היפנים אוהבים לחלק את האוכל שלהם למנות קטנות ומסודרות ובכל מנה כמעט חייב להיות אורז.
אחרי שתי ארוחות כאלה, שנחשבו ליפניות מסורתיות (בערך) עברנו למסעדות אשר הן בין פאסט-פוד לאוכל עממי.






ההארה הראשונה שלי לגבי האוכל היפני הגיע מכיוון לא צפוי. קארי. כן קארי כמו של ההודים אבל הרבה יותר טעים.
הקארי היפני הוא יותר שילוב של רוטב טריאקי, ברביקיו וחריפות טעימה מאוד.

ישנה במסעדת רשת (שאין לה הרבה סניפים) בשם Coco Ichiban .לגבי ה-coco אני לא בטוח אבל Ichiban זה מספר אחד (זה ידעתי עוד מהשיר של שבקס). הרשת הזאת מתמחה בקארי חריף במיוחד. במנה אתה בוחר את הבשר שאתה רוצה והרוטב לפי דרגות חריפות. החריפות נעה ממינוס 1, דרך 0 (סטנדרט) ועד 10. בתפריט רשום שמי שלא גמר מנה שלמה של דרגה 5 אינו יכול להזמין דרגות 6 ומעלה.

 בהצעת Odaka הזמנתי דרגה 1. המנה מגיעה כאשר חצי צלחת היא אורז והחצי השני הרוטב. עליהם מונחת המנה העיקרית. במקרה שלי המנה העיקרית כללה בשר (beef) מטוגן בשמן עמוק עם ציפוי טמפורה. מאוד מאוד טעים. לגבי החריפות? עשה לי חשק לחזור לדם שוב ולהזמין דרגה 2.
הטעם של הקארי היפני היה לטעמי. עד כדי כך, שבסופר ליד המלון קניתי טבליות קארי והבאתי הביתה להכין קצת לעצמי.




האוכל העממי בארוחות צהריים עסקיות לא יקר במיוחד. אולי אפילו זול יחסית לישראל. רוב המנות שאכלנו הסתכמו ב-700 ין (שזה בערך 35 שקלים). טעים ומשביע זה שם המשחק.

באחד הימים הלכנו לראות את אזור Shibuya. המליצו לנו ללכת לשם מאחר והאזור עמוס במסעדות ובארים אשר פוגעים לטעמם של המקומיים והזרים כאחד. בShibuya יש את מעבר החציה הגדול והעמוס בעולם. בשעות היום עוברים שם מסות של אנשים כשקשה לתאר. אמנם אנחנו היינו בלילה אך עדיין התרשמנו ממנו.

מחכים לאור ירוק...

כולם ממושמעים כל כך...

ואז כולם חוצים בכאוס מוחלט של ערמות אנשים.











עם זאת, זה עדיין רק מעבר חציה. לא צריך להתלהב יותר מדי.

ב-Shibuya נכנסו למסעדה קוריאנית. שם את הבשר המיוחד שלהם (Kalbi) אתה עושה בעצמך על גריל שמונח לך על השולחן. הבשר טעים בטירוף אבל המנה קטנה מדי לתייר הישראלי.
ועכשיו הערות טריוויאליות או בשפת מונטי פייטון The are of stating the obviuos :

הגריל עם הבשר

 צלוחית קטנה עם 6 חתיחות. בארץ אנחנו קוראים למנה כזאת פתיחה (כמו קרפצ'יו). אצלם זה מנה עיקרית. הם באמת התפלאו שזה מה שהזמנו. מצד שני, הצלוחית הזאת עולה 60 שקל.

 תמונה ראשונה שלי....כרוב חתוך דק דק דק עם רוטב בטעם לא ברור.

ליתר ביטחון הזמנו גם פיצה קוריאנית. פיצה קטנה (אישית) שלמעשה הבצק הוא סוג של מלוואח. לדעתי, נאפיס צריכים לתבוע אותם על הפרת פטנט של הצ'יצ'ולינה שלהם.










אחרי הארוחה שעלתה כ-200 שקל לזוג, חיפשנו בר שאפשר לשבת ולשתות קצת בירה (פעם ראשונה בנסיעה הזאת). שתבינו, רוב המקומות בטוקיו אינם נמצאים בגובה הרחוב. אתה צריך או לעלות במדרגות/מעלית או לרדת למרתף. זה מאוד קשה למצוא ככה מקומות טובים כי אתה לא רואה את המקום, שומע את המוזיקה או מריח את האוכל. זה או ניסוי וטעייה או לדעת בדיוק לאן אתה רוצה להיכנס.
ישבנו בבר שנקרא Dubliners. כשמו כן הוא. פאב אירי שמאוכלס על יד יפנים. והמחירים? בהתאם.

פיינט (קצת יותר מחצי ליטר) עולה 1000 ין.
שזה 50 שקל !!! איזו הגזמה.
כמובן שבירות מקומיות עולות פחות.










ועכשיו לגולת הכותרת. ביום שישי אחרי העבודה הלכנו יחד עם החברים מהמשרד למסעדה על חשבון העבודה. חינם זה בדרך כלל יותר טעים, אבל הפעם הייתה אחת הארוחות הטובות והמשביעות שאכלתי בחיי. השקעתי בצילום המנות בכדי לתת להם קצת יותר ענין. תחוו דעתכם.
מראש אני מתנצל על הערות של stating the obvious.

המסעדה מחולקת לתאים פרטיים שבחלקם אפשר לשבת בצורה מסורתית על הרצפה או בשולחן רגיל.

אדממה (גם ביפנית זה אותו שם)

   

סלט עלים עם רוטב טעים. לא זוכר את השם אבל יכול להיות שזה סלט קיסר.

סושי. כן סושי בפעם הראשונה ביפן שאני אוכל סושי

כמנהג הבריטים, Fish and Chips. היה מאוד טעים

מצד שמאל, פרחי לוטוס מטוגנים. מצד ימין ירק לא מזוהה. שניהם תאווה

פיצה. הפעם הבצק לא היה מטוגן.

שיפודי יקיטורי. מפרגיות דרך כבד עוף ועד לבבות. ממש שיפודי ציפורה.

נודלס יפנים

תירס על הגריל בתוספת סויה. ללקק את האצבעות

גלילת עוף בשמן עמוק עם טמפורה. במרכז יש כרוב. רוטב אליפות

לא טעמתי את זה אבל זה טופו מטוגן במרקם של גבינה צפתית. הם עפו על זה.

בשר בקר קצוץ עם ירקות ובצל מטוגן (איך לא) בשמן עמוק וטמפורה.

את הקינוח הזה Odaka הזמין. לחם ממולא בגלידה. לא ברור...

 כל הארוחה עלתה 16,000 ין לחמישה סועדים (שזה כ-800 שקל) כולל שני סיבובי בירות וסאקי.
ואלה המארחים שלנו בשבוע הארוך ביותר בחיי:

מימין לשמאל: Fujita החתול הכי חמוד בחבורה. Yamagutch העוזרת הנאמנה שלו , Hagit שותפתי למסע , עבדכם הלא נאמן, ו- Odaka הישראלי הכי יפני שהכרתי.


היו עוד הרבה חווית אך הן נפלו בחדר העריכה.
מקווה שהצלחתי לתת לכם טעימה (תרתי משמע) מיפן.

שמתי לב שרמת הנרגנות שלי יורדת מפוסט לפוסט. אל תדאגו. בפוסט הבא שידבר על הימים החופשיים שלי בטוקיו יש מספיק. כמו כן הפוסט המסכם (שיכלול את המסע חזרה הביתה) הולך להיות נרגני בהתאם.
תחזרו בקרוב...