קוראיי הנאמנים ביותר יושבים וקוראים כעת את סיפור סוף המסע. מחשבה זו נותנת לי אושר פנימי אשר מחליף אט אט את הזעם העצור בתוכי.
יום ראשון. חופש. כולם המליצו לסוע לקאמהקורה (Kamakura). פרבר קטן לא רחוק מטוקיו (כשעה וחצי ברכבת).
"מה יש שם לראות?" שאלתי את כל מי שסיפר לי על המקום. "יש את הבודהה הגדול". מדהים, פשוט מדהים. אני ומקדשים לא כל כך הולכים ביחד. לא בגלל שאני איזה גדול בתורה. יותר בגלל שאין לי סבלנות ואני ממצה מאוד מהר. יותר מעניין אותי איך בנו את המקדש בלי חתיכת ברזל, ריתוך, שיבוב אלא הכל מעץ וחיבורי עץ. זה מדהים.
אמרו לסוע לקאמהקורה, ניסע לקאמהקורה. שאני אהיה ביפן ולא אגיד שהלכתי לראות את הבודהה הגדול?
ירדנו מהאוטובוס הייתה לנו מפה קטנה שמלאה במקדשים. התחלנו ללכת לגדול מבינהם. המקדש אכן יפה ונמצא גבוה מאוד אחרי 245 מדרגות תלולות (לא באמת ספרתי, אבל באמת טיפסתי). אי אפשר לצלם בפנים את התפילה, חבל.
בינתיים מתחיל לרדת גשם. שזה הביטוי הבסיסי ל-100% לחות בנוסף ל-32 מעלות שכבר היו באוויר. איפה המניפה שקיבלתי באחת החנויות? היה מתאים לי עכשיו. גם בדיוק הבנתי למה היפנים מחלקים כמתנות מטפחות מכוערות. קיבלתי שתיים כאלה ורק עכשיו קלטתי למה זה. כל הפנים שלי זיעה.
המקדש הראשון הוא באמת הגדול ביותר. הוא יותר פארק ענק ומיוחד מאשר מקדש. ישנה ביצה ענקית ובתוכה צפרדעים ונרקיסים וצמחי ביצה אחרים. ישבתי שם יותר מחצי שעה. אחת הסיבות הייתה שזה המקום הראשון ביפן שראיתי שיש ספסל. כן ספסל, בכל טוקיו לא מצאתי ספסל אחד למנוחה. מבחינתם, שתעמוד עד שיהיה לך נמק ברגל.
הסיבה השניה היא שהייתה שם בריזה נעימה ולא הייתי מוכן לוותר עליה כל כך מהר.
הלאה למקדש הבא...לבודהה הגדול. בוא נראה מה הסיפור שנסעתי לכבודו כמעט שעתיים. אפילו בשביל אישתי לא נסעתי שעתיים. העדפתי להכיר מישהי מראשון לציון שיהיה כמה שפחות נסיעות. מזל שעכשיו אנחנו גרים קרוב אחד לשני. ככה אין כמעט פקקים.
להלן הוראות הגעה לבודהה הגדול:
1. קח רכבת מטוקיו לקאמהקורה - 30 ש"ח.
2. קח אוטובוס מתחנת מרכזית קאמהקורה למקדש - 15 ש"ח.
3. שלם בכניסה למקדש 15 ש"ח.
4. אם אתה מעונין לטפס בחושך, בחום, בצפיפות בתוך הבודהה - 5 ש"ח.
כל זה...בשביל זה:
עכשיו שאני מסתכל על התמונה הזאת...זה נראה כאילו עשיתי פוטושופ. כאילו לא באמת הייתי שם. אבל אני נשבע לכם, הייתי שם ...יש לי קבלות להראות לכם...
יאללה לפחות יש חוף ים בקאמהקורה. בוא נבדוק אותו.
החוף עצמו יפה. מים שקטים יחסית עם חול בצבע יותר כהה מאשר בישראל.
הרבה מגיעים לחוף עם השמשיות/אוהלים האלה. נראה כאילו הם באו לשרוץ פה איזה שלושה ימים.
לא ברור למה, אבל יש להם קטע עם גלגלי ים. הרבה מבוגרים נכנסים לים עם הגלגלים האלה.
בישראל נהוג להיכנס לים עם צמיגים...
ובוגי...
ולשחות צפונה...
וכמובן, לעזוב את הדגל.
עברתי ליד מועדון חוף שהייתה שם מוזיקה מגניבה. בכניסה יש דלפק רשום עליו באנגלית "Information". ניסיתי לבדוק איזה מידע אני יכול לקבל. שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס, שאלתי כמה עולה. "בחינם". אמרתי סבבה. שמו לי סרט על היד (כמו במסיבות מגניבות) ונתנו לי להיכנס. אין ספק שלמקום היה פוטנציאל, אבל שום דבר לא באמת קרה שם. היו שם הכנות למסיבה/הופעה בהמשך היום. עכשיו אני שואל את עצמי, אם הכניסה חינם...למה לעזאזל שמו עלי את הסרט המטופש הזה????
חוזרים לטוקיו. התלבטות: הרגליים גמורות, אני רעב ואין לי כח. האם לחזור למלון לנוח ולצאת בערב או לעשות עוד עצירה במקום שחייבים לראות בטוקיו?
באשר נפלנו, נפלנו. נמשיך למגדל טוקיו. הרי מתי נהיה עוד פעם בטוקיו?
Tokyo Tower נבנה בהשראת האייפל לשם מגדל תקשורת במרכז טוקיו. גם הוא משקיף על כל טוקיו ונראה מדהים בלילה. אנחנו הספקנו להגיע בין ערביים ולהנות גם מראות טובה וגם משקיעה יפה.
מלמטה למעלה, זה באמת נראה גבוה...
גם מלמעלה בגובה 150 מטר, זה נראה גבוה...
ממבט כלפי מטה זה כבר מפחיד. יש אפשרות לעשות באנג'י מפה???
כן, אני עדיין עם אותה חולצה. שחום כאילו יצאתי ממשמרת שלמה בתנורים של אבולעפיה.
מכירים את המשפט של כל מורי הדרך בישראל? "ביום טוב, אפשר לראות מכאן את החרמון..." אז במקרה שלנו אפשר לראות את הר פוג'י (על Fuji שמעת???)
וככה המגדל נראה בלילה
.jpg)
כבר מאוחר...נחזור למלון, נתרענן קצת ואז נלך לאכול. המליצו לנו ללכת לחרג'וקו (Harjuku) שם יש את כל הפנקיסטים עם התלבושות המגניבות/מזעזעות שלהם.
קבענו ב-8 למטה אין לנו כסף מזומן אז נצטרך להוציא בסופר. כמובן שפספסנו את ההסעה לתחנת רכבת. טוב, נחכה ל-8:15. עולים לשאטל. השותפה שלי למסע שחכה את הפתק עם הקוד בחדר. ירדנו באמצע הדרך חזרנו ברגל למלון.
שוב עלינו על השאטל , השעה כבר 8:45. נחפש סופר ליד התחנת רכבת. כמובן שדווקא שצריך, אין.
לא משנה כבר, אני אשלם על הנסיעה , רק צריך להתקדם כבר.
הגענו לתחנת רכבת חרג'וקו בשעה 9:45. כל הפנקיסטים כבר הלכו הביתה. אז אין לי תמונות.
מסתבר שזה רחוב שבו יש את כל החנויות המערביות. מטומי, דרך דיור ועד H&M. אבל כבר היה 10 בלילה אז הכל כבר היה סגור. אז אין לי תמונות.
בסוף אכלנו במסעדה מגניבה מאוד, עם מנות קטנות ומעולות. זה האנטריקוט שלי:
ולסיום, בהליכה לילית ברחוב המערבי השומם אני רואה פנים מוכרות. איזה כיף לראות ישראלים באמצע טוקיו.
מה הסיכוי שבאמת אני אראה מישהו שאני מכיר באמצע עיר של 30 מיליון תושבים?
ועוד בחרא-ג'וקו?
ועוד ב-12 בלילה?
אין ברירה חייבים להצטלם כדי שיהיה הוכחות:
לילה טוב יעל בר זוהר...גם לטוקיו הגעת.
חשבתי שיהיו רק שני חלקים לסיכום המסע, אבל כל פוסט יוצא ארוך מאוד. אז לצערי (או לשמחתכם) יהיה חלק ג' ואני מבטיח שהוא יהיה האחרון.
הנקודה הכי טובה בחלק הבא - שברתי שיא גינס.
יום ראשון. חופש. כולם המליצו לסוע לקאמהקורה (Kamakura). פרבר קטן לא רחוק מטוקיו (כשעה וחצי ברכבת).
"מה יש שם לראות?" שאלתי את כל מי שסיפר לי על המקום. "יש את הבודהה הגדול". מדהים, פשוט מדהים. אני ומקדשים לא כל כך הולכים ביחד. לא בגלל שאני איזה גדול בתורה. יותר בגלל שאין לי סבלנות ואני ממצה מאוד מהר. יותר מעניין אותי איך בנו את המקדש בלי חתיכת ברזל, ריתוך, שיבוב אלא הכל מעץ וחיבורי עץ. זה מדהים.
אמרו לסוע לקאמהקורה, ניסע לקאמהקורה. שאני אהיה ביפן ולא אגיד שהלכתי לראות את הבודהה הגדול?
בינתיים מתחיל לרדת גשם. שזה הביטוי הבסיסי ל-100% לחות בנוסף ל-32 מעלות שכבר היו באוויר. איפה המניפה שקיבלתי באחת החנויות? היה מתאים לי עכשיו. גם בדיוק הבנתי למה היפנים מחלקים כמתנות מטפחות מכוערות. קיבלתי שתיים כאלה ורק עכשיו קלטתי למה זה. כל הפנים שלי זיעה.
המקדש הראשון הוא באמת הגדול ביותר. הוא יותר פארק ענק ומיוחד מאשר מקדש. ישנה ביצה ענקית ובתוכה צפרדעים ונרקיסים וצמחי ביצה אחרים. ישבתי שם יותר מחצי שעה. אחת הסיבות הייתה שזה המקום הראשון ביפן שראיתי שיש ספסל. כן ספסל, בכל טוקיו לא מצאתי ספסל אחד למנוחה. מבחינתם, שתעמוד עד שיהיה לך נמק ברגל.
הסיבה השניה היא שהייתה שם בריזה נעימה ולא הייתי מוכן לוותר עליה כל כך מהר.
להלן הוראות הגעה לבודהה הגדול:
1. קח רכבת מטוקיו לקאמהקורה - 30 ש"ח.
2. קח אוטובוס מתחנת מרכזית קאמהקורה למקדש - 15 ש"ח.
3. שלם בכניסה למקדש 15 ש"ח.
4. אם אתה מעונין לטפס בחושך, בחום, בצפיפות בתוך הבודהה - 5 ש"ח.
כל זה...בשביל זה:
יאללה לפחות יש חוף ים בקאמהקורה. בוא נבדוק אותו.
לא ברור למה, אבל יש להם קטע עם גלגלי ים. הרבה מבוגרים נכנסים לים עם הגלגלים האלה.
בישראל נהוג להיכנס לים עם צמיגים...
ובוגי...
ולשחות צפונה...
וכמובן, לעזוב את הדגל.
עברתי ליד מועדון חוף שהייתה שם מוזיקה מגניבה. בכניסה יש דלפק רשום עליו באנגלית "Information". ניסיתי לבדוק איזה מידע אני יכול לקבל. שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס, שאלתי כמה עולה. "בחינם". אמרתי סבבה. שמו לי סרט על היד (כמו במסיבות מגניבות) ונתנו לי להיכנס. אין ספק שלמקום היה פוטנציאל, אבל שום דבר לא באמת קרה שם. היו שם הכנות למסיבה/הופעה בהמשך היום. עכשיו אני שואל את עצמי, אם הכניסה חינם...למה לעזאזל שמו עלי את הסרט המטופש הזה????
חוזרים לטוקיו. התלבטות: הרגליים גמורות, אני רעב ואין לי כח. האם לחזור למלון לנוח ולצאת בערב או לעשות עוד עצירה במקום שחייבים לראות בטוקיו?
באשר נפלנו, נפלנו. נמשיך למגדל טוקיו. הרי מתי נהיה עוד פעם בטוקיו?
Tokyo Tower נבנה בהשראת האייפל לשם מגדל תקשורת במרכז טוקיו. גם הוא משקיף על כל טוקיו ונראה מדהים בלילה. אנחנו הספקנו להגיע בין ערביים ולהנות גם מראות טובה וגם משקיעה יפה.
מכירים את המשפט של כל מורי הדרך בישראל? "ביום טוב, אפשר לראות מכאן את החרמון..." אז במקרה שלנו אפשר לראות את הר פוג'י (על Fuji שמעת???)
וככה המגדל נראה בלילה
כבר מאוחר...נחזור למלון, נתרענן קצת ואז נלך לאכול. המליצו לנו ללכת לחרג'וקו (Harjuku) שם יש את כל הפנקיסטים עם התלבושות המגניבות/מזעזעות שלהם.
קבענו ב-8 למטה אין לנו כסף מזומן אז נצטרך להוציא בסופר. כמובן שפספסנו את ההסעה לתחנת רכבת. טוב, נחכה ל-8:15. עולים לשאטל. השותפה שלי למסע שחכה את הפתק עם הקוד בחדר. ירדנו באמצע הדרך חזרנו ברגל למלון.
שוב עלינו על השאטל , השעה כבר 8:45. נחפש סופר ליד התחנת רכבת. כמובן שדווקא שצריך, אין.
לא משנה כבר, אני אשלם על הנסיעה , רק צריך להתקדם כבר.
הגענו לתחנת רכבת חרג'וקו בשעה 9:45. כל הפנקיסטים כבר הלכו הביתה. אז אין לי תמונות.
מסתבר שזה רחוב שבו יש את כל החנויות המערביות. מטומי, דרך דיור ועד H&M. אבל כבר היה 10 בלילה אז הכל כבר היה סגור. אז אין לי תמונות.
בסוף אכלנו במסעדה מגניבה מאוד, עם מנות קטנות ומעולות. זה האנטריקוט שלי:
מה הסיכוי שבאמת אני אראה מישהו שאני מכיר באמצע עיר של 30 מיליון תושבים?
ועוד בחרא-ג'וקו?
ועוד ב-12 בלילה?
אין ברירה חייבים להצטלם כדי שיהיה הוכחות:
חשבתי שיהיו רק שני חלקים לסיכום המסע, אבל כל פוסט יוצא ארוך מאוד. אז לצערי (או לשמחתכם) יהיה חלק ג' ואני מבטיח שהוא יהיה האחרון.
הנקודה הכי טובה בחלק הבא - שברתי שיא גינס.
לטעמי היית יכול להוסיף כמה תמונות של יפניות בביקיני....
השבמחק