אורגזמה אורלית ?

שוב שלום לכם, קוראיי הנאמנים.

אקדים ואומר תודה לכל המפרגנים אשר מבקשים פוסטים חדשים.

הפעם אנסה לתת לכם טעימה מהחוויה הקולינרית שעברה עלי בשבוע האחרון.

אפתח בהצהרה. מי שחושב שהיפנים אוכלים אוכל שנחשב בריא - טועה.

ישנן מנות מסוימות אשר יכולות להיתפס כבריאות אך בסך הכל את הבשר שלהם (על כל סוגיו כולל חזיר, עוף או פרה) הם מעדיפים לטגן בשמן עמוק.

מי שמכיר אותי, יודע שאני לא מאלה שאוכל כל דבר. יש לי בעיה עם ירקות בכלל ועגבניה בפרט. אני מעדיף להתרחק מדגים ולא נוגע במאכלי ים (למעט כשהבן הקטן שלי מראה לי את האוכל בתוך הפה שלו - See, food)

אחרי שהייתי בסין ובקוריאה והסתדרתי עם האוכל הגעתי ליפן. כל צהריים Odaka לקח אותנו לאכול באחת מהמסעדות באיזור המשרד.

ברוב המסעדות יש תפריט ויזואלי שבו אתה רואה כיצד נראית המנה. יש המגדילים לעשות ושמים דגם פלסטיק מושקע ביותר אשר יושב מחוץ למסעדה במטרה למשוך סועדים רעבים.

 

רוב היפנים במשרד אינם אוכלים בחוץ ומביאים מהבית או מהסופר Lunch box. כך נראית קופסא טיפוסית בסופר:

 
הכל מגיע ארוז וטרי יום יום.





בארוחות הצהריים הראשונות שלי גיליתי, שכמו הקוריאנים והסינים, גם היפנים אוהבים לחלק את האוכל שלהם למנות קטנות ומסודרות ובכל מנה כמעט חייב להיות אורז.
אחרי שתי ארוחות כאלה, שנחשבו ליפניות מסורתיות (בערך) עברנו למסעדות אשר הן בין פאסט-פוד לאוכל עממי.






ההארה הראשונה שלי לגבי האוכל היפני הגיע מכיוון לא צפוי. קארי. כן קארי כמו של ההודים אבל הרבה יותר טעים.
הקארי היפני הוא יותר שילוב של רוטב טריאקי, ברביקיו וחריפות טעימה מאוד.

ישנה במסעדת רשת (שאין לה הרבה סניפים) בשם Coco Ichiban .לגבי ה-coco אני לא בטוח אבל Ichiban זה מספר אחד (זה ידעתי עוד מהשיר של שבקס). הרשת הזאת מתמחה בקארי חריף במיוחד. במנה אתה בוחר את הבשר שאתה רוצה והרוטב לפי דרגות חריפות. החריפות נעה ממינוס 1, דרך 0 (סטנדרט) ועד 10. בתפריט רשום שמי שלא גמר מנה שלמה של דרגה 5 אינו יכול להזמין דרגות 6 ומעלה.

 בהצעת Odaka הזמנתי דרגה 1. המנה מגיעה כאשר חצי צלחת היא אורז והחצי השני הרוטב. עליהם מונחת המנה העיקרית. במקרה שלי המנה העיקרית כללה בשר (beef) מטוגן בשמן עמוק עם ציפוי טמפורה. מאוד מאוד טעים. לגבי החריפות? עשה לי חשק לחזור לדם שוב ולהזמין דרגה 2.
הטעם של הקארי היפני היה לטעמי. עד כדי כך, שבסופר ליד המלון קניתי טבליות קארי והבאתי הביתה להכין קצת לעצמי.




האוכל העממי בארוחות צהריים עסקיות לא יקר במיוחד. אולי אפילו זול יחסית לישראל. רוב המנות שאכלנו הסתכמו ב-700 ין (שזה בערך 35 שקלים). טעים ומשביע זה שם המשחק.

באחד הימים הלכנו לראות את אזור Shibuya. המליצו לנו ללכת לשם מאחר והאזור עמוס במסעדות ובארים אשר פוגעים לטעמם של המקומיים והזרים כאחד. בShibuya יש את מעבר החציה הגדול והעמוס בעולם. בשעות היום עוברים שם מסות של אנשים כשקשה לתאר. אמנם אנחנו היינו בלילה אך עדיין התרשמנו ממנו.

מחכים לאור ירוק...

כולם ממושמעים כל כך...

ואז כולם חוצים בכאוס מוחלט של ערמות אנשים.











עם זאת, זה עדיין רק מעבר חציה. לא צריך להתלהב יותר מדי.

ב-Shibuya נכנסו למסעדה קוריאנית. שם את הבשר המיוחד שלהם (Kalbi) אתה עושה בעצמך על גריל שמונח לך על השולחן. הבשר טעים בטירוף אבל המנה קטנה מדי לתייר הישראלי.
ועכשיו הערות טריוויאליות או בשפת מונטי פייטון The are of stating the obviuos :

הגריל עם הבשר

 צלוחית קטנה עם 6 חתיחות. בארץ אנחנו קוראים למנה כזאת פתיחה (כמו קרפצ'יו). אצלם זה מנה עיקרית. הם באמת התפלאו שזה מה שהזמנו. מצד שני, הצלוחית הזאת עולה 60 שקל.

 תמונה ראשונה שלי....כרוב חתוך דק דק דק עם רוטב בטעם לא ברור.

ליתר ביטחון הזמנו גם פיצה קוריאנית. פיצה קטנה (אישית) שלמעשה הבצק הוא סוג של מלוואח. לדעתי, נאפיס צריכים לתבוע אותם על הפרת פטנט של הצ'יצ'ולינה שלהם.










אחרי הארוחה שעלתה כ-200 שקל לזוג, חיפשנו בר שאפשר לשבת ולשתות קצת בירה (פעם ראשונה בנסיעה הזאת). שתבינו, רוב המקומות בטוקיו אינם נמצאים בגובה הרחוב. אתה צריך או לעלות במדרגות/מעלית או לרדת למרתף. זה מאוד קשה למצוא ככה מקומות טובים כי אתה לא רואה את המקום, שומע את המוזיקה או מריח את האוכל. זה או ניסוי וטעייה או לדעת בדיוק לאן אתה רוצה להיכנס.
ישבנו בבר שנקרא Dubliners. כשמו כן הוא. פאב אירי שמאוכלס על יד יפנים. והמחירים? בהתאם.

פיינט (קצת יותר מחצי ליטר) עולה 1000 ין.
שזה 50 שקל !!! איזו הגזמה.
כמובן שבירות מקומיות עולות פחות.










ועכשיו לגולת הכותרת. ביום שישי אחרי העבודה הלכנו יחד עם החברים מהמשרד למסעדה על חשבון העבודה. חינם זה בדרך כלל יותר טעים, אבל הפעם הייתה אחת הארוחות הטובות והמשביעות שאכלתי בחיי. השקעתי בצילום המנות בכדי לתת להם קצת יותר ענין. תחוו דעתכם.
מראש אני מתנצל על הערות של stating the obvious.

המסעדה מחולקת לתאים פרטיים שבחלקם אפשר לשבת בצורה מסורתית על הרצפה או בשולחן רגיל.

אדממה (גם ביפנית זה אותו שם)

   

סלט עלים עם רוטב טעים. לא זוכר את השם אבל יכול להיות שזה סלט קיסר.

סושי. כן סושי בפעם הראשונה ביפן שאני אוכל סושי

כמנהג הבריטים, Fish and Chips. היה מאוד טעים

מצד שמאל, פרחי לוטוס מטוגנים. מצד ימין ירק לא מזוהה. שניהם תאווה

פיצה. הפעם הבצק לא היה מטוגן.

שיפודי יקיטורי. מפרגיות דרך כבד עוף ועד לבבות. ממש שיפודי ציפורה.

נודלס יפנים

תירס על הגריל בתוספת סויה. ללקק את האצבעות

גלילת עוף בשמן עמוק עם טמפורה. במרכז יש כרוב. רוטב אליפות

לא טעמתי את זה אבל זה טופו מטוגן במרקם של גבינה צפתית. הם עפו על זה.

בשר בקר קצוץ עם ירקות ובצל מטוגן (איך לא) בשמן עמוק וטמפורה.

את הקינוח הזה Odaka הזמין. לחם ממולא בגלידה. לא ברור...

 כל הארוחה עלתה 16,000 ין לחמישה סועדים (שזה כ-800 שקל) כולל שני סיבובי בירות וסאקי.
ואלה המארחים שלנו בשבוע הארוך ביותר בחיי:

מימין לשמאל: Fujita החתול הכי חמוד בחבורה. Yamagutch העוזרת הנאמנה שלו , Hagit שותפתי למסע , עבדכם הלא נאמן, ו- Odaka הישראלי הכי יפני שהכרתי.


היו עוד הרבה חווית אך הן נפלו בחדר העריכה.
מקווה שהצלחתי לתת לכם טעימה (תרתי משמע) מיפן.

שמתי לב שרמת הנרגנות שלי יורדת מפוסט לפוסט. אל תדאגו. בפוסט הבא שידבר על הימים החופשיים שלי בטוקיו יש מספיק. כמו כן הפוסט המסכם (שיכלול את המסע חזרה הביתה) הולך להיות נרגני בהתאם.
תחזרו בקרוב...