שוב שלום, אם שמתם לב החלפתי את השם של הבלוג. אני חושב שהשם מתאים יותר למצב הנוכחי.
למי שלא יודע "אבודים בטוקיו" זהו שם של סרט. אגב, שמו המקורי של הסרט הוא "Lost in translation" . במקרה של יפן גם זה תופס.
אז איפה הפסקנו? אהה..בדיוק היינו בטרמינל של Incheon לקראת הטיסה לטוקיו.
יושבים ליד הגייט ומחכים. בדיוק בשעה היעודה בכריזה מודיעים להתחיל להתכונן לבורדינג.
לא ברור מה הכוונה שכן הגייט עדיין סגור. אבל לפתע אתה רואה תור של אנשים אשר מתחיל להיווצר באופן אוטומטי.
כשאני אומר תור של אנשים, הכוונה לא לתור של ישראלים. לא תור כזה שמתחיל מבנאדם אחד ומתעבה לארבעה תורים לא מסודרים. תור של בן אדם אחד אחרי בן אדם אחר. ועוד לא פתחו את הגייט עדיין.
אנחנו עדיין ישראלים (והפעם גם חגית טסה בתיירים) אז לא היה למה למהר. חיכינו שהבורדינג יתחיל ושנוכל להיכנס בלי לעמוד יותר מדי.
טיסה קצרה של שעתיים באיכות של קוריאן אייר ונוחתים בשדה תעופה נאריטה (Narita) שבטוקיו.
איך שיוצאים מהדלת, מכה בך החום. שניה אחרי זה גם הלחות מעבירה איזו סתירה לפנים. ואז אתה מבין שהחום הוא בדיוק כמו בארץ. רק ביפנית.
בדרכונים יש רק אדם אחד שמטפל בזרים. טיפול בזרים זה אומר למלא טופס ארוך (בעצם שניים), להצטלם, לתת טביעות אצבעות (???) ולקוות שהתהליך לא יסתבך יותר מדי.
ולא...זאת לא האצבע שלי.
אני בטוח שאמרו לי בחברה שאני טס לטוקיו. כמעט ודאי שאמרו לי שלנחות בנאריטה זה יותר טוב מאנדה (Aneda). אז למה לכל הרוחות אני צריך לקחת אוטובוס במשך שעתיים (!!) שעולה 3000 ין (שזה בערך 150 שקל). זה כמו שמי מגיע לישראל אומרים לו שהוא נוחת ב-TLV והוא בעצם שהוא מגלה שהוא בכלל בלוד. רק שבמקרה של ישראל אתה מבלה את השעתיים בתל אביב רק בלצאת מהחניון של טרמינל 3.
והרי לכם יעילות יפנית: יש אחד שמוכר לך את הכרטיס. אחרי 10 מטר יש אחד שלוקח ממך את הכרטיס. השלישי מגיע ונותן לך פתק למזוודה. ובסוף הרביעי מעמיס את המזוודות. אתה לא יודע אם זו יעילות באמצעות התמקצעות ממוקדת או חלמאות.
ואז יש את הנהג שהגיע עם האוטובוס באיחור של 22 שניות. משהו לא מתפקד במכונה היפנית המשומנת.
אז הנה אני . יצאתי בשבת ב-23:00 מישראל והגעתי למלון ביום ראשון ב-23:00. וזה עוד היה בטיסות הקצרות ביותר שאפשר.
יום ארוך, אני סחוט. נלך להתקלח ולישון. בבוקר נתפנק על ארוחת בוקר מפוארת.
אז זהו שלא. המלון כל כך יקר שהחברה החליטה לקחת חדר ללא ארוחת בוקר. כמובן שלא טרחו לעדכן אותנו בנושא. כך אני מוצא את עצמי בשעה 8 וחצי בבוקר אחרי 24 שעות ארוכות אוכל טוסט פיצה משומן בסופר השכונתי.
אמרו לנו בארץ שהמשרד קרוב למלון. נלך ברגל כמה דקות, כמה גרוע כבר יכול להיות?
למי שלא יודע "אבודים בטוקיו" זהו שם של סרט. אגב, שמו המקורי של הסרט הוא "Lost in translation" . במקרה של יפן גם זה תופס.
אז איפה הפסקנו? אהה..בדיוק היינו בטרמינל של Incheon לקראת הטיסה לטוקיו.
יושבים ליד הגייט ומחכים. בדיוק בשעה היעודה בכריזה מודיעים להתחיל להתכונן לבורדינג.
לא ברור מה הכוונה שכן הגייט עדיין סגור. אבל לפתע אתה רואה תור של אנשים אשר מתחיל להיווצר באופן אוטומטי.
כשאני אומר תור של אנשים, הכוונה לא לתור של ישראלים. לא תור כזה שמתחיל מבנאדם אחד ומתעבה לארבעה תורים לא מסודרים. תור של בן אדם אחד אחרי בן אדם אחר. ועוד לא פתחו את הגייט עדיין.
אנחנו עדיין ישראלים (והפעם גם חגית טסה בתיירים) אז לא היה למה למהר. חיכינו שהבורדינג יתחיל ושנוכל להיכנס בלי לעמוד יותר מדי.
טיסה קצרה של שעתיים באיכות של קוריאן אייר ונוחתים בשדה תעופה נאריטה (Narita) שבטוקיו.
איך שיוצאים מהדלת, מכה בך החום. שניה אחרי זה גם הלחות מעבירה איזו סתירה לפנים. ואז אתה מבין שהחום הוא בדיוק כמו בארץ. רק ביפנית.
בדרכונים יש רק אדם אחד שמטפל בזרים. טיפול בזרים זה אומר למלא טופס ארוך (בעצם שניים), להצטלם, לתת טביעות אצבעות (???) ולקוות שהתהליך לא יסתבך יותר מדי.
ולא...זאת לא האצבע שלי.אני בטוח שאמרו לי בחברה שאני טס לטוקיו. כמעט ודאי שאמרו לי שלנחות בנאריטה זה יותר טוב מאנדה (Aneda). אז למה לכל הרוחות אני צריך לקחת אוטובוס במשך שעתיים (!!) שעולה 3000 ין (שזה בערך 150 שקל). זה כמו שמי מגיע לישראל אומרים לו שהוא נוחת ב-TLV והוא בעצם שהוא מגלה שהוא בכלל בלוד. רק שבמקרה של ישראל אתה מבלה את השעתיים בתל אביב רק בלצאת מהחניון של טרמינל 3.
והרי לכם יעילות יפנית: יש אחד שמוכר לך את הכרטיס. אחרי 10 מטר יש אחד שלוקח ממך את הכרטיס. השלישי מגיע ונותן לך פתק למזוודה. ובסוף הרביעי מעמיס את המזוודות. אתה לא יודע אם זו יעילות באמצעות התמקצעות ממוקדת או חלמאות.
ואז יש את הנהג שהגיע עם האוטובוס באיחור של 22 שניות. משהו לא מתפקד במכונה היפנית המשומנת.
| כרטיס לנסיעה וכרטיס למזוודה |
| לא יודע למי היא מנופפת. אולי היא חושבת שזה הבקו"ם. |
 |
| מנסה לעשות תמונה מגניבה. לא הצליח. |
אז הנה אני . יצאתי בשבת ב-23:00 מישראל והגעתי למלון ביום ראשון ב-23:00. וזה עוד היה בטיסות הקצרות ביותר שאפשר.
יום ארוך, אני סחוט. נלך להתקלח ולישון. בבוקר נתפנק על ארוחת בוקר מפוארת.
אז זהו שלא. המלון כל כך יקר שהחברה החליטה לקחת חדר ללא ארוחת בוקר. כמובן שלא טרחו לעדכן אותנו בנושא. כך אני מוצא את עצמי בשעה 8 וחצי בבוקר אחרי 24 שעות ארוכות אוכל טוסט פיצה משומן בסופר השכונתי.
אמרו לנו בארץ שהמשרד קרוב למלון. נלך ברגל כמה דקות, כמה גרוע כבר יכול להיות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה