אז היינו בדרך הקצרה למשרד. כמובן שהדרך היא לא כל כך קצרה, וגם לא כל כך נעימה. 35 מעלות עם 40% לחות ועליה בזווית לא קלה גרמו לכך שהגענו למשרד מזיעים ודביקים. זאת דרך מעולה להתחיל את שבוע העבודה המטורף שציפה לנו.
אודאקה (Odaka-san) במקרה מחכה לנו למטה ומקבל את פנינו. במשך השבוע מתברר ש-Odaka הוא היפני הכי ישראלי שיש. המרחק בינו ובין גינוני נימוסים רחוק כמו המרחק של ערס מתואר שני בפקולטה למדעים.
לכל מי שחשב שדפקו אותו כשהוא קיבל בעבודה open space, הרשו לי לתקן אתכם. היפנים היו בין הראשונים שהשתמשו בשיטת הישיבה הזו. במשרד באורבוטק המילה open space מכילה הרבה מאוד open ומעט מאוד space.
כפי שאתם רואים, אין הפרדה בין עמדה לעמדה ורמת הפרטיות שלך שואפת לאפס. מצד שני אין בכלל רעש. אני לא מבין איך יושבים 10-12 אנשים בעמדות האלה ואתה לא שומע אף אחד צועק, צוחק או מדבר.
רמת הנימוס פה היא משהו שלא ניתן לחלום עליו בישראל. תודה, בבקשה ועל לא דבר אומרים על כל דבר אפשרי. לכל מי שחשב שתודה זה רק אריגטו (Arigato) אז זה רק בין חברים. בכדי לתת כבוד אתה מוסיף גם גוזיי מאס (Gozai-mas) ואז זה הופף לArigato gozai-mas. אותו דבר גם לבוקר טוב אוהיו גוזיי-מאס (Ohaio gozai-mas).
אפילו הטלפונים מנומסים. קיבלנו טלפון מקומי לשהות שלנו פה. לא הבנתי למה הוא אף פעם לא מצלצל. כמובן שנברתי בתפריטים עד שהגעתי לכפתור שאצלנו קוראים לו "שקט" . ואצלם?
Manner mode, כלומר מצב נימוס. מטורף פשוט מטורף.
עוד משהו שלא היה עובד בארץ: בפינת קפה ישנן מגירות שבהן מיני חטיפים, תפוצ'יפסים, שוקלדים ואפילו קורנטו במקרר. יש קופה על המגירות שכל אחד שלוקח שם 100 ין (שזה 5 שקלים בערך). כמה ישראלים בממוצע היו שמים כל פעם כסף כדי להשיג משהו שאפשר פשוט לקחת בחינם?
דוגמא אחרונה לנימוסי היפנים מתארת שלט ברכבת. השלט אומר שהמקומות הללו (Priority seat) מיועדים לאנשים מבוגרים, פצועים, בהריון והורים עם ילדים קטנים. עד כאן הכל יפה, גם בישראל יש כזה באוטובוס. רק שכאן הרכבת יכולה להיות מפוצצת באנשים ואם אין אנשים שעונים על הקריטריונים אז המושבים נשארים ריקים. אף אחד לא יושב עליהם כדי שלא יהיה מצב שיסתכלו עליו בעין לא יפה או שיבקשו ממנו לקום בשביל אותו אדם שצריך את המושב
חדי העין שבינכם (לא רק עופר שלח) יבחינו שמי שעומד ליד המושבים הללו נדרש לכבות את הטלפון שלו. זאת מחשש להפרעה של קוצב הלב של אותו אחד שיושב במושב.
ודוגמא באמת אחרונה למשמעת היא במדרגות הנעות. כולם עומדים בתור מיושר לשמאל כדי לתת למי שממהר באמת ורוצה לעקוף לעשות זאת מימין ללא הצורך לבקש טובה שיפנו לו את הדרך.
אז הימים האחרונים היו מעט משעממים ומאוד מעייפים. לא רק שהיפנים באופן כללי workaholic אז אחד היפנים שאנחנו מדריכים (פוג'יטה Fujita-san) מגזים גם בהשוואה ליתר היפנים. הוא לא עוזב את המשרד לפני 10 בלילה.
וכך אני מוצא את עצמי עובד עד 9 בערב במשרד, הולך למלון מתחבר עם הלפטופ ועובד עד שישראל הולכת הביתה (שזה בערך 1 בלילה שלי. וכך חוזר חלילה. מי שחושב שנסיעה מהעבודה זה כיף, אז הוא טועה. אתה גם מבצע את העבודה שלשמה נשלחת וגם משלים את העבודה שמחכה לך בארץ.
יום אחד נסענו לספק שנמצא שעה וחצי מהמשרד. הוא נקרא קוקן (Koken) שזה ממש 3 דקות נסיעה מחוקן. ספק קטן בחור גדול שאפילו את שמו איני זוכר........
אז עברו 5 לילות מאז שאני פה ועוד לא שתיתי בירה אחת. עוד לא טעמתי סאקי (Sake) ושלא לדבר על סושי.
הדבר היחיד שראיתי זה אזור המסעדות שקרוב למשרד שכל צהריים אכלנו במקום אחר.
רק אומר דבר אחד - לא אכלתי בחיי כל כך הרבה אורז.
על החוויה הקולינרית היפנית שלי אדבר בפוסט הבא... תמשיכו לפרגן.
אודאקה (Odaka-san) במקרה מחכה לנו למטה ומקבל את פנינו. במשך השבוע מתברר ש-Odaka הוא היפני הכי ישראלי שיש. המרחק בינו ובין גינוני נימוסים רחוק כמו המרחק של ערס מתואר שני בפקולטה למדעים.
לכל מי שחשב שדפקו אותו כשהוא קיבל בעבודה open space, הרשו לי לתקן אתכם. היפנים היו בין הראשונים שהשתמשו בשיטת הישיבה הזו. במשרד באורבוטק המילה open space מכילה הרבה מאוד open ומעט מאוד space.
רמת הנימוס פה היא משהו שלא ניתן לחלום עליו בישראל. תודה, בבקשה ועל לא דבר אומרים על כל דבר אפשרי. לכל מי שחשב שתודה זה רק אריגטו (Arigato) אז זה רק בין חברים. בכדי לתת כבוד אתה מוסיף גם גוזיי מאס (Gozai-mas) ואז זה הופף לArigato gozai-mas. אותו דבר גם לבוקר טוב אוהיו גוזיי-מאס (Ohaio gozai-mas).
אפילו הטלפונים מנומסים. קיבלנו טלפון מקומי לשהות שלנו פה. לא הבנתי למה הוא אף פעם לא מצלצל. כמובן שנברתי בתפריטים עד שהגעתי לכפתור שאצלנו קוראים לו "שקט" . ואצלם?
עוד משהו שלא היה עובד בארץ: בפינת קפה ישנן מגירות שבהן מיני חטיפים, תפוצ'יפסים, שוקלדים ואפילו קורנטו במקרר. יש קופה על המגירות שכל אחד שלוקח שם 100 ין (שזה 5 שקלים בערך). כמה ישראלים בממוצע היו שמים כל פעם כסף כדי להשיג משהו שאפשר פשוט לקחת בחינם?
דוגמא אחרונה לנימוסי היפנים מתארת שלט ברכבת. השלט אומר שהמקומות הללו (Priority seat) מיועדים לאנשים מבוגרים, פצועים, בהריון והורים עם ילדים קטנים. עד כאן הכל יפה, גם בישראל יש כזה באוטובוס. רק שכאן הרכבת יכולה להיות מפוצצת באנשים ואם אין אנשים שעונים על הקריטריונים אז המושבים נשארים ריקים. אף אחד לא יושב עליהם כדי שלא יהיה מצב שיסתכלו עליו בעין לא יפה או שיבקשו ממנו לקום בשביל אותו אדם שצריך את המושב
ודוגמא באמת אחרונה למשמעת היא במדרגות הנעות. כולם עומדים בתור מיושר לשמאל כדי לתת למי שממהר באמת ורוצה לעקוף לעשות זאת מימין ללא הצורך לבקש טובה שיפנו לו את הדרך.
אז הימים האחרונים היו מעט משעממים ומאוד מעייפים. לא רק שהיפנים באופן כללי workaholic אז אחד היפנים שאנחנו מדריכים (פוג'יטה Fujita-san) מגזים גם בהשוואה ליתר היפנים. הוא לא עוזב את המשרד לפני 10 בלילה.
וכך אני מוצא את עצמי עובד עד 9 בערב במשרד, הולך למלון מתחבר עם הלפטופ ועובד עד שישראל הולכת הביתה (שזה בערך 1 בלילה שלי. וכך חוזר חלילה. מי שחושב שנסיעה מהעבודה זה כיף, אז הוא טועה. אתה גם מבצע את העבודה שלשמה נשלחת וגם משלים את העבודה שמחכה לך בארץ.
יום אחד נסענו לספק שנמצא שעה וחצי מהמשרד. הוא נקרא קוקן (Koken) שזה ממש 3 דקות נסיעה מחוקן. ספק קטן בחור גדול שאפילו את שמו איני זוכר........
אז עברו 5 לילות מאז שאני פה ועוד לא שתיתי בירה אחת. עוד לא טעמתי סאקי (Sake) ושלא לדבר על סושי.
הדבר היחיד שראיתי זה אזור המסעדות שקרוב למשרד שכל צהריים אכלנו במקום אחר.
רק אומר דבר אחד - לא אכלתי בחיי כל כך הרבה אורז.
על החוויה הקולינרית היפנית שלי אדבר בפוסט הבא... תמשיכו לפרגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה